עבור אל:   
טוען...
עמוד הבית קרא עכשיו על המחבר
אגדות גירושין של עשירים: בלי קווים אדומים
אגדות גירושים של עשירים
אגדות גירושים של עשירים -29- גירושים בעזרת השם
 

סימניות


 

גירושים בעזרת השם

בחדר קטן כמו קופסת גפרורים, ישבו תחת עיגול המנורה שלושה גברים. לפני כל אחד מהם היה פתוח ספר, בעל כריכת עור חומה ודפים צהובים עמוסים באותיות מכל הגדלים. הם התדיינו ביניהם.

    "שליחות מנין?" אמר המבוגר מביניהם, הרים את ראשו והביט בשני חבריו.
    "ושלח - מלמד שהוא עושה שליח; ושלחה - מלמד שהיא עושה שליח, הרב איסרליש," פנה אל הרב גבר צעיר בעל זקנקן בהיר ועיניים ירוקות. הוא הצית סיגריה מעוכה מקופסה מקומטת ומילא את החדר בערפל סמיך.
    "אם כך: ושלח - ושלחה – מה מלמד?" שאל הרב את הצעיר שבהם.
    "שהשליח עושה שליח" ענה השני לאחר היסוס קל.
    "יפה מאוד, יצחק. ובכן, הגמרא מבחינה בין שלושה סוגי שליחים: שליח הבעל, שאותו נכנה שליח הולכה, שכן הוא מוליך את הגט לאישה. שליח האישה, שאותו נכנה שליח קבלה, ושליח השליח, שבו נעסוק מאוחר יותר," אמר הרב וליטף את זקנו. הוא הביט לתוך הספר ומלמל מספר משפטים שלא ניתן היה להבין ופנה שוב אל חבריו לדיון.
    "מהו ההבדל בין שליח קבלה לבין שליח הולכה?"
   עוד לפני שהספיקו לענות לו, נשמעה חריקה צורמת של דלת החדר ולתוכו נכנסה אשה. מבטיהם נעתקו מהספרים והם הביטו בה חמוצי עיניים. איסרליש עיוות את פניו בכעס מאופק, משתדל שרק היא תבחין בכך.
    "ריבונו של עולם, כמה פעמים אמרתי לך לא להפריע לנו בשיעור גמרא."
    אך היא הסירה את מבטה ממנו, מתחמקת מרשפי הכעס במילימטרים ספורים. היא נגשה לשולחן ופרקה מגש עמוס בכל טוב ועוד שלוש כוסות תה עם לימון בשרני. בחדר נשמעו רק שקשוקי צמידי הזהב שענדה על ידיה.
    "כבוד הרב, כבר שלוש שעות עברו מאז אמור היית לסיים את השיעור..." היא אמרה והצביעה על שעון הרולקס המוזהב.
    הרב איסרליש קטע אותה: "כאשר אדם עוסק בעבודת הקודש אין מפריעין לו במלאכתו, שכן מלאכת הקודש היא מאור חייו."
    "כבוד הרב, אשתו סך הכול רוצה להזין אותנו ואין לה כל כוונה ל...." אמר הצעיר והביט באנט במבט חודר כמו קרן רנטגן. עיניו הבריקו כמו שרשרת הפנינים שענדה לצווארה הברבורי.
    "יצחק!" הרב נתן בו מבט של באיזו-רשות-אתה-מתערב.
    "לא רציתי להפריע לכם, אך לכבודו יש עבודה מרובה בחנות שמחכה לו, ואם לא..." היא אמרה כשמבטה מושפל ארצה ועיניה התכולות מוסתרות תחת הפיאה הזהובה שעיטרה את ראשה. עודנה מדברת ושוב קטע אותה הרב איסרליש:
    "אנט, אשת חייל מי ימצא, תסלחי לי על הגסות, שכן עבודת האל תובענית היא ולא שמתי לב לשעות. הניחי את המגש ובעוד מחצית השעה נסיים את השיעור."
    אנט חילקה את כוסות התה והניחה את צלחת המטעמים במרכז השולחן כאשר הספרים הפתוחים משווים לו מראה של עלי כותרת, משל כל הכבודה וספרי הקודש היו מרגנית.
"איפה אחזנו... הא... כן, כן, מה ההבדל בין שליח קבלה לבין שליח הולכה?" עוד לפני שמישהו מהם הספיק, ענתה אנט:
    "שליח הולכה מתמנה על-ידי הבעל והולך במקומו לגרש את אשתו עבורו. שליח קבלה הוא שליח שמתמנה על-ידי האישה לקבל את הגט מן הבעל" סיימה את דבריה ונעלמה בזריזות מאחורי הדלת לפני שהרב יספיק להגיב.
    אנט התחנכה אצל אביה, הרב מוזס ליפשיץ, גדול בתורה ומומחה לספרים עתיקים. היא למדה ממנו את כל התורה שבכתב וגם את זו שבעל-פה. אשתו, עליה השלום, נפטרה בזמן הלידה ומאז מאן לשאת אישה אחרת. הרב ליפשיץ אהב את אמה של אנט אהבה טהורה שלא ניתן היה להמירה. הוא שיקע איפוא את עצמו בחינוכה של בתו היחידה ובעסק שירש מאביו: בית דפוס ענק הנושא את השם "ליפשיץ פבלישינג האוז אל.טי.די." לספרי קדושה, במרכז מונטריאול בקנדה. כאשר הגיעה אנט לפרקה חיפש לה בעל ראוי. השדכן מצא לה את הרב איסרליש, בעל חברה להפצת ספרים ותשמישי קדושה מבני ברק. איסרליש, שהיה אף הוא בקיא בכל הלכות הדפוס ועולם הספר, עשה רושם טוב על אביה, והוא ראה בו ממשיך דרכו.
    לאחר שיצאה את החדר עלתה אנט למשרד וסיימה להכין את כל המסמכים שנדרשו לרב על-מנת לבצע את עבודתו בחנות. הזמנות ופקודות מחסן היו מנת חלקה בעסק הענף שמנהל הרב.
     כאשר סיים הרב את השיעור הוא נכנס למשרד מלווה ביצחק, תלמידו הצעיר ויד ימינו בעסק. בחור צעיר, שבעוד מספר חודשים ימלאו לו 26 חורפים. יצחק הביט באנט ובחן אותה מכף רגל דרך שמלתה הכחולה ועד ראשה העטור בחוטי זהב. אנט הביטה בו מתחת לגבותיה. מסמיקה מידי פעם. היא הסבירה לאיסרליש על עבודת הניירת, מגניבה מדי פעם מבט חטוף אל יצחק, וממשיכה להעמיס על הרב פרטי פרטים. לאחר שסיימו, פנתה אנט לצאת, אך הרב שלף משפט אחרון:
    "תמתי, נשמתי, תודה על הכל, רק בפעם הבאה תמנעי מלהיכנס לחדר, גם אם העולם כולו בוער."
    אנט הנהנה בראשה וסרה לדרכה. בדרך החוצה חלפה על פניו של יצחק ושולי שמלתה הכחולה רפרפו על זרועו. היה נדמה לו שבדרך אגב לטפה קלות בכף ידה את גב כף ידו. זרם חד עבר בשניהם מעצם המגע שכל כולו לא היה אלא מגע כנפי פרפר.
 
    ביתם של אנט והרב איסרלישבעלה לא היה רחוק מהעסק, במורד רחוב רבי עקיבא, שלושה בניינים מהמשרד. היא מיהרה מדלגת ומלאת חיים. בבית חיכו לה ארבעת ילדיה. בקרוב גם הרב יגיע לארוחת הערב ואנט לא רצתה שמשהו יתעכב. היא עצרה אצל שמעון הירקן. לתוך שקיות ירקרקות ושקופות היא הכניסה עגבניות, מלפפונים, בצל ועוד שקיות של תבלינים. היא שילמה והמשיכה לדרכה.
    היא התנודדה על עקביה הנמוכים שהבליטו את גזרתה הנאה למרות שהשמלה הכחולה כיסתה את רגליה כמעט עד הרצפה.
    אחד הדברים שאנט הכי אהבה היתה הכניסה הביתה. כאשר סיימה לטפס את 36 המדרגות וניצבה מול פתח ביתה, היא אזרה את כל כוחותיה, העלתה חיוך רחב על שפתיה המלאות ונכנסה פנימה.
    ראובן, יוסף, אבי-אל וחנה זינקו מהשולחן לקבל את פניה, מספרים לה ממעללי היום בזמן שהיא פורקת את השקיות על השיש במטבח.
    "שלום רחל-לאה," אומרת אנט. רחל-לאה מנפנפת בידה עם חיוך שחושף שתי גומות חן ורדרדות על עורה המתוח. רחל-לאה היא רווקה צעירה, שהגיעה עם המלצות חמות מירושלים לעזור לאיסרלישים. גם יפה וגם אופה היה הביטוי המדויק לתאר את כישוריה. כאשר אנט ערכה לה ראיון קבלה היא התאהבה בה ממבט ראשון. רחל-לאה החזיקה את חנה בידיה וענתה על השאלות מבלי להתבלבל. חנה הקטנטונת ציחקקה ונהנתה מכל רגע. כשרחל-לאה היתה צריכה ללכת החלה חנה'לה לבכות. אנט בקשה ממנה להישאר ומאז היא שם.
    "איזה יופי של צמיד," אנט נצמדה לרחל-לאה, אחזה בעדינות בפרק ידה לראות את התכשיט החדש.
    "כשטיילתי עם חנה'לה ברחוב הגאון מווילנה, הוא קרץ לי בחלון הראווה. את מבינה?" היא הצטדקה.
    "אפשר?" אנט שולפת את הצמיד המשובץ מעל פרק ידה של רחל-לאה, בוחנת אותו מקרוב. מחליקה אותו על פרק ידה שלה ומרימה אותה באוויר.
    "זהב ויהלומים?" היא שואלת את רחל-לאה.
    "רק זהב," מגמגמת רחל-לאה.
    "לי נראה שאלה יהלומים. אצל מי קנית?"
    רחל-לאה מהססת לרגע "א... צל... ר... גינה," היא מגמגמת ומיד מתקנת את עצמה ביתר תוקף "אצל רגינה."
    "בטח יהלומים," אנט פוסקת ותוקעת בה מבט.
    רחל-לאה מחווירה.
    "זה עלה לך הון," אנט נפרדת מהצמיד הרחב ומחזירה אותו לבעליו החוקיים.
    רחל-לאה ניגשת ללא מילים לארון ושולפת משם סט צלחות פורצלן: "איך היה היום?" היא מסיטה באלגנטיות את הנושא.
    "ברוך השם, כרגיל, הזמנות, חשבוניות, ספקים ובלה בלה בלה," רחל-לאה עורכת את השולחן לארוחת הערב.
    "איך אצלך?" שואלת אנט מחבקת את חנה'לה ביד אחת ובשנייה מלטפת את ראשו של אבי-אל. רחל-לאה מגוללת לפניה את היום עם הילדים.
    לאחר כשעה של קיצוץ סלט, בחישות בקדירת המרק, טעימות אורז ואטריות מהולות בהמולה של שלושה זעטוטים וזעטוטה אחת, בליווי קונצרט ריחות מרק עוף וצימס, נכנס הרב הביתה.
    הילדים נעמדים בשורה אחת, לא זזים מילימטר. איסרליש חולף על פניהם, מביט בהם ומחייך מתחת לזקנו. הס, שקט בבית, רק בעבוע המרק נשמע כמו בוץ בביצה לוהטת. רחל-לאה אף היא קפואה מחייכת בקושי וביראת כבוד אומרת: "שלום כבוד הרב." הוא מהנהן וממשיך אל אנט. הוא מגיע אליה ונושק על מצחה. אפו כבר פוזל אל האוכל.
    "טוב," הוא מוחה כף אל כף, וכולם מסתדרים אל השולחן. כל אחד במקומו. עומדים כמו חיילים בטירונות.
    רחל-לאה מתנתקת מהסינר הצהבהב, ומברכת את כולם לשלום של פרידה: "מחר בשש וחצי כמו שעון שוויצרי," היא אומרת ונעלמת מאחורי דלת הכניסה.
    איסרליש מתקרב לשולחן, מביט בילדיו לרגע קט ופונה לכיור. "נטילת ידיים" הוא אומר ונוטל את הכד תוך כדי שהוא מברך.
    "אמן," הם שוברים במקהלה את השקט, ומתייצבים אחריו בשורה כמו בובות מטרושקה רוסיות, אחת מעבה את השנייה. לאחר שהם מסיימים הם מתיישבים סביב השולחן. אנט מחלקת את צלחות המרק וכולם מדקלמים את תפילת המזון פה אחד.
    בסיום הארוחה מתיישב איסרליש עם ילדיו והם לומדים משנה. אנט מפנה את השולחן ולילה כבר בפתח. אחד אחד זולגים הילדים לחדר האמבטיה ומתקלחים. אנט משכיבה אותם לישון. "שמע ישראל" הם מפזמים אחד אחרי השני בין אם מתוך כוונה ובין אם מתוך שכך צריך. ולבסוף נרדמים.
    איסרליש מפזם סלסולי חזנות ושירים ביידיש וקול הבריטון העמוק שלו נשמע מהמקלחת ברמה, שעה שכל היום העכור נשטף ממנו אל חור הטומאה. אנט מכינה את המיטה לשינה. היא מחליפה אותו במקלחת וממלאת אמבטיה עם שמנים ארומטיים. היא נשכבת לה וגופה החלבי שוקע מתחת לקצף הרך. היא עוצמת עיניים ומחייכת.
    איסרליש קופץ למיטה ומחכה. אנט מופיעה עטופה בחלוק של קטיפה מצבע התכלת. היא מחליקה פנימה, גבה אליו.
    "לילה טוב," היא מברכת אותו. איסרליש נצמד לאחוריה.
    "אני אחרי שמע ישראל," היא אומרת מעברה השני של המיטה. איסרליש מרפה, נשכב על גבו.
    "זה נמשך כבר חצי שנה, משהו לא בסדר?" הוא שואל ספק את עצמו ספק את אנט. היא נרדמת. היא נושמת נשימות קטנות, כאילו כדי להיעלם. היא מכירה את בעלה, כשסוף סוף מתעורר יצרו פעם בחודש, כל העסק לוקח לו שלוש דקות, הוא פורק את משאו ונרדם, ואילו היא מתענה כל הלילה. ועל כן היא משתדלת לדחות את הקץ ולהגדיל את המרווחים בין פעם אחת לאחרת.
 
   למחרת, בשעה שבע וחצי, כאשר ההסעה מגיעה והילדים נפרדים מאנט, היא מתיישבת עם רחל-לאה לשיחת הבוקר. חנה'לה עדיין ישנה במיטה ואיסרליש כבר מזמן יצא לבית הכנסת ומשם למשרד.
    "שמעת?" פותחת רחל-לאה את הבוקר עם כוס תה חמוץ כלימון.
    "האל ישמור, מה?" שואלת אנט. כשרחל-לאה פותחת את היום ככה, הסימן אינו מבשר טובות.
    "תפסו את אלישבע," היא אוחזת את ראשה בידיה ומנענעת אותו.
    "מי... על מה?" שואלת אנט.
    "עקבו אחריה ותפסו אותה עם שלומית הבת של מימון מהאיטליז. ממש בעת מעשה, היית מאמינה?"
    "מישהו הלשין?" שואלת אנט.
    "זה קרה אתמול בלילה, כל השכונה ישבה בחלונות כאשר משכו אותן מביתה של אלישבע. עטופות בסדינים שחורים, גזוזות שיער וזבות דם. העמיסו אותן על טנדר שחור ונעלמו, אוי ווי, ישמור אותן אלוקים," רחל-לאה מלמלת פסוקים מתהילים ומתנדנדת כלולב.
    "את יודעת, רחל-לאה, זה המקרה השביעי בחצי שנה האחרונה. משמרות הצניעות פועלות בנחישות להשליט שררה כאן," אומרת אנט. רחל-לאה לא מתנתקת מהמחזות של ליל אמש ואנט מסיימת את התה, מברכת אותה לשלום ויוצאת מהבית.
    בחוץ השמש זורחת. השמיים בהירים, הרחוב הומה מאנשים שרצים לכל הכיוונים, אנט גולשת כמו מחליקה ביניהם, כאילו שום דבר לא יכול לעצור בעדה.
    היא מגיעה לחנות. יצחק עומד במרכז לבוש חליפה שחורה ומהודרת ענוב בעניבה כסופה עם פסים כהים, סביבו לקוחות אחדים.
    היא מברכת אותו וממשיכה למשרד. כמדי בוקר, דבר ראשון היא מכינה לרב כוס קפה שחור, ואחר מתיישבת בחדרה לחסל את ערימות הניירת שנאספו על שולחנה, מתייקת ומקלידה.
    לאחר שעה של עבודה תזזיתית, שבה כל שתי דקות מישהו מהסוכנים נכנס ומשליך לה על השולחן דפים נוספים, הטלפון מצלצל. על הצג הדיגיטאלי מופיע: "מחסן." אנט מחייכת כאילו יש בה במילה מחסן איזה טעם מתוק ונסתר. הטלפון מפסיק לאחר שלושה צלצולים. אנט מניחה את הדפים על השולחן. מוציאה מתוך התיק שלה בקבוק בושם ארוך וורוד, מבשמת את עצמה קלות, לוקחת קלסר דקיק וקופסת פלסטיק שקופה ויוצאת מהחדר.
    היא עוברת על פני המסדרון היישר אל המעלית, נכנסת פנימה ויורדת למחסן. היא חולפת על-פני מדפים עמוסים לעייפה במאות ספרים מכל הסוגים והמינים: כרוכים בעורות שחורים, חומים, כחולים ואדומים. חלקם מוטבעים בכותרות זהב וחלקם בכותרות כסף. חלקם מאוגדים יחדיו וחלקם בודדים. אנשים נוספים שעובדים שם מעמיסים ספרים ופורקים אותם. הם עסוקים בעבודתם ואינם מבחינים במשהו מיוחד בהליכתה, אך שובל ריח הפרפיום ממתיק את עבודתם הקשה.
    בקצה האפל של המחסן ישנה דלת, שרק שלושה אנשים מורשים לבוא בה. אנט מאיצה את הליכתה ופעימות ליבה אף הן מחישות את קצבן.
    היא מגיעה לדלת, משחילה את המפתח וחומקת פנימה. החדר חשוך. היא סוגרת אחריה את הדלת ונשענת עליה. היא שומעת צעדים מגששים בעלטה. ידיים מוכרות מלטפות אותה. היא עוצמת עיניים. זרועותיה נכרכות סביב צווארו. שפתיהם נצמדות בלהט.
    "התגעגעתי אליך," היא לוחשת. אנט נאנקת תחת מבול הנשיקות הנוחתות על צווארה. הרגשה של רטיבות עדינה עם דגדוג של קצות שיער הזקן מחליקות כלפי מטה, ידיים זריזות ומיומנות פורמות את הכפתורים בחולצת המשי שלה. השפתיים גולשות אל חמוקיה העגלגלים. לשון חטטנית-חלקלקה-דביקה משתרבבת מדי פעם, מלחחת את עורה החלבי מדיף ריחות של גן בוטני בהולנד. בשתי ידיים היא מרימה את ראשו כלפי מעלה וצוללת למטה. שפופה היא פותחת את כפתור מכנסיו, שולפת את אבזם החגורה ומחליקה את מכנסיו למטה. תוך דקות אחדות החדר הופך לכור היתוך. האהבה, התשוקה והלהט ממיסים את החדר והוא הופך לשלולית לבה מבעבעת. ליבה של מערבולת חושים בנוף פראי.
    "אני אוהבת אותך," היא לוחשת לו מתנשפת בכבדות. היא מחייכת, חושפת טור שיניים צחות.
    "מה יהיה, לא נוכל להמשיך כך לעד," לוחש האהוב.
    אנט שותקת.
    "מתי תתגרשי ממנו, הרי את לא מעניינת אותו. רק עסקים, צדקה ותלמוד. ועוד ילדים."
    "יצחק... ששש" אנט מחייכת ועיניה עצומות. היא יודעת שבעלה לא יתן לה גט לעולם, לדידו גט הוא בבחינת ייהרג ובל יעבור. הוא הרב המכובד בקהילתו, איך ירשה לעשותו ללעג ולקלס.
    יצחק מתנתק ממנה וניגש לדלת. הוא מדליק את האור. החדר נראה כמו סלון קטן: ספה, כורסה מעור ושולחן קטן.
    אנט שוכבת על השולחן, עירומה כביום היוולדה, איבריה פרוקים לצדדים והיא מתנשפת בכבדות. יצחק אוסף את בגדיו ומתלבש בזריזות.
    "אנט, הזמן אוזל. אני לא רוצה שזה יגמר ברע. אות קלון... זה לכל החיים."
    היא מסמנת ללא מילים שייגש אליה.
    יצחק מתקרב. היא שולחת יד לעברו, הוא מתכופף ומנשק אותה.
    "אנט, בבקשה, תבקשי ממנו גט. דברי עם אביך, הוא יבין ויעזור."
    "אבל אתה צעיר כל-כך, למה לך לקשור עצמך, למה לא ליהנות מהרגע?"
    יצחק פותח את הדלת לכדי חרך צר, מציץ החוצה וחומק בחצי צעד. אנט נשארת לבדה. עיניה עצומות וחיוך מתוק נסוך על פניה. היא לא שם.
    אחר המעשה הזה יוצאת אנט מהמעלית, כולה קורנת היא מרחפת לה. המסדרון הכהה נראה לה כמו שביל באחו, הספרים הכבדים המאוחסנים למטה הם פרחים צבעוניים מתנודדים ברוח. היא מתקרבת אל חדרו של הרב.
    "...אני לא מוכן לחכות עד שהיא תירש את ליפשיץ פבלישינג האוז, אתה מבין," אנט קולטת בדל שיחה, מבינה מיד במי מדובר, נעצרת וצועדת שני צעדים אחורה. הפרחים נובלים, השמש שוקעת, עננים תופסים את מקומה. על מה הוא מדבר?
   "יש לי תוכניות אחרות, אני רוצה למזג עכשיו, לטשטש את הגבולות. יש לי רעיונות שהרב ליפשיץ לא מוכן להם. כן, כן," הרב נשמע נסער.
    אנט נצמדת למשקוף. מחרך צר בדלת ניתן לראות אותו מתנדנד בחדר. ביד אחת אוחז בטלפון וידו השנייה מחזקת את דבריו בתנועות נמרצות שאיש שיחו אינו רואה.
    "תראה מה אפשר לעשות, תלחצו אותו להסכים. לא יודע, ספרו לו משהו ואם לא יסכים תאיימו עליו. לא יודע... תגידו לו משהו על הבת שלו," איסרליש נראה לחוץ.
"תאיימו עליו?" מהדהד המשפט בראשה של אנט. "משהו על הבת שלו? הוא רוצה להזיק לאבי בשל כספו? כמה זמן הוא כבר מחכה למותו? אולי לא רק מייחל אלא יותר מכך?"
    אנט מחזיקה את עצמה שלא לפרוץ פנימה, היא רוצה לדעת עוד. היא צופה בבעלה מהפתח הצר, הוא מסתובב בחדר כמו סביבון עילג שילד זה עתה למד לשחק בו.
    כשהשיחה מסתיימת עוד הפתעה קטנה נכונה לאנט: בחדר יושבת רחל-לאה. היא מושיטה לו את הקבלה שקיבלה כנגד הצמיד. בעלה מממן לרחל-לאה תכשיטים! עד כמה שידיעתה משגת אין התכשיטים חלק ממשכורתה. בעלה? מאהבת?! היו שנים שהיתה נותנת כל הון שבעולם כדי שמישהי תעורר אותו, אבל הרב הוא יצור אנמי ככל שמדובר בתשמישי המיטה. לא. לרחל-לאה יש תפקיד אחר.
    אנט נטועה על מקומה, מוכרחה להאזין. ליבה הולם בכבדות, והיא נטולת צבע, מתמזגת עם הקירות הלבנים שמכינים את הכניסה לחדרו. מה הוא זומם? מה הוא יודע? קופצות להן המחשבות כמו פטריות לאחר הגשם. ואם רחל-לאה פה היכן חנה?
    ברגליים כושלות מגיעה אנט אל חדרה, צונחת בכבדות על הכורסה ובוהה. שרכים ירוקים שקישטו את חלון משרדה הפכו בעיניה עתה לשיחים קוצניים שחדרו לחדרה פנימה, חונקים את השולחן, הכיסאות והספרייה. החלון גלוי עתה ואור שחור חודר פנימה. היא מרימה את שפופרת הטלפון ומחייגת לחנות שלמטה.
    "אתה לבד?" היא שואלת. וכשהיא מתרצה היא קובעת:
    "ניפגש במקום הקבוע בעוד עשר דקות." היא מנתקת את הטלפון ומביטה מבעד לחלון. נדמה לה שסוער בחוץ. אנשים מתרוצצים כאילו מחפשים מחסה. היא יוצאת ממשרדה ועוד מספיקה לקלוט במסדרון את רחל-לאה מתרחקת לכיוון המדרגות. הרב עם הגב אליה.
    לאחר שרחל-לאה יצאה מתחומו של בעלה והתרחקה דיה, אנט נכנסת אליו, ומניחה על שולחנו קלסר חשבונות.
    "תחתום בבקשה על הכל וכשתסיים תחזיר את זה לחדר שלי לתיוק," היא מנסה להיראות טבעי. הרב, שמכיר את אשתו חש בעוינות סמויה.
    "הכל בסדר?" הוא שואל.
    "כן. אני יוצאת לחצי שעה לעשות סידורים, אתה צריך משהו?" היא משיבה לו.
    הוא מקבל שיחה ומורה לה בתנועת יד שהוא לא זקוק לשום דבר ושהיא יכולה ללכת. אנט יוצאת.
 
 "יצחק, אני לא יודעת מה לעשות," היא אומרת לו לאחר שסיפרה לו את קורות השעה האחרונה.
    "אני חושב שזה הזמן לפעול" קובע יצחק.
    "כן, אבל מה לעשות? אם יש לו תוכנית הוא כנראה יודע על שנינו. אני מכירה אותו."
    "תפני לאבא שלך ותספרי לו מה ששמעת. הוא כבר ידריך אותך," יצחק מלטף את הפיאה הזהובה.
    "אתה תעזוב הכל בשבילי?"
    "גם אם נצטרך לעקור לקנדה," הוא עונה לה, והיא מחבקת אותו.
    הם יושבים על הכורסה במחסן ובין נשיקה לנשיקה הם רוקמים תוכנית פעולה.
 
    הערב יורד על בני ברק, את האנשים ברחובות מחליפים החתולים. בקרוב יישמעו סלסולי תפילת ערבית מתוך בתי הכנסת. אנט צועדת במסלול הקבוע לכיוון הבית. בדרך היא עוצרת אצל שמעון ומעמיסה לתוך שקיות שקופות ירקות ופירות. למרות שרחל-לאה יכולה לעשות את זה, את החלק הזה היא אוהבת לעשות בעצמה. בבחירת המזון לבני משפחתה היא ממצה את אמהותה, את דאגתה, את מומחיותה, והדבר נותן לה להרגיש שלפני הכל היא אדם.
    היא נכנסת הביתה ועוברת את טקס קבלת הפנים. רחל-לאה מספרת לה פרקים נבחרים מקורות הילדים היום ופתיתי רכילות ואנט לא שומעת כלום. זוג עגילים מהודרים מזהב ואבן ספיר מעטרים את אוזניה של רחל-לאה. אנט מבעבעת כמו קדירת המרק. מלאת חיוכים היא קוצצת את הסלט בעצמה, וזה עוזר לה לפרוק את כעסה.
    "כבוד הרב יגיע מאוחר מהרגיל, הוא התקשר דקה לפני שהגעת," מודיעה לה רחל-לאה כבדרך אגב.
    "תישארי איתי?" מנצלת אנט את המצב.
    "תראי... יש לי תוכניות."
    "אני חייבת לדבר איתך, בבקשה רחל-לאה. אני צריכה אותך." רחל-לאה שוקעת לרגע קט במחשבות ולבסוף נעתרת לה. אנט מניחה את ידה על כתפה: "תודה."
    לאחר שאנט ורחל-לאה משכיבות את הילדים לישון, רחל-לאה מסדרת את פינת האוכל והמטבח. אנט יוצאת מהמקלחת רגועה יותר. הן מתיישבות בסלון לכוס תה עם עוגיות.
    "תבטיחי לי שלא תספרי לאף אחד את מה שאני הולכת לספר לך," פותחת אנט את השיחה ורחל-לאה מהנהנת לאות הסכמה.
    "יש לי רומן," אנט קובעת עובדה ומשאירה את רחל-לאה פעורת פה.
    "רומן? עם מי? זה נמשך כבר הרבה זמן?" רחל-לאה שואלת.
    "זה לא העניין, הרומן הוא עם חילוני," אנט בוחנת את תגובותיה, מנסה לקרוא את מה שבין השורות.
    "את חייבת להפסיק, מישהו עלול לגלות זאת, ואז הסוף יהיה רע ומר. הרב ימות מבושה, מכעס, משברון לב."
    "אני לא יכולה, אני חושבת שאנחנו מאוהבים."
    "היכן הכרת אותו?" שואלת רחל-לאה ולוגמת לגימה ארוכה מכוס התה החם. עיניה נעות לצדדים ואינן נוקבות את אנט, כדי לאפשר לה להתוודות בחופשיות.
    "הכרתי אותו בתל-אביב." משיבה לה אנט. "הוא אספן של כלי קודש עתיקים, ובאתי לרכוש ממנו ספר תורה בעל ייחוס."
    "את חייבת להפסיק עם זה. רומן עלול להביא אותך לידי גירושים חס וחלילה חס ושלום, את תהרסי את איסרליש," רחל-לאה מחווירה כשהיא מבינה את משמעות העניין: אם יהיו גירושים, העסק יתפורר ואיסרליש יפסיד הכול.
 
    כשרחל-לאה מספרת לרב איסרליש את הסיפור, הוא מתמוטט לתוך הכורסה במשרדו.
    "אני חייב לסגור עכשיו את כל הקצוות לפני שהכול יתפוצץ לי בפנים, אולי בדרך זאת אני אאלץ את ליפשיץ להתכופף ולהסכים למיזוג. בחיים אני לא אסכים לגירושים וממני היא לא תראה גט. חושבת שהם מאוהבים. כל כך הרבה שנים אני נשוי ועכשיו יבוא חילוני, רחמנא ליצלן, ויירש את המיליונים של אביה?"
   רחל-לאה שותקת.
   "אל תדאגי, רחל-לאה, את תקבלי בונוס מיוחד על המידע הזה. את יודעת היטב את תפקידך. תלכי לחנות ותבחרי לך עוד תכשיט כאוות נפשך."
    הם נפרדים.
    איסרליש מרים טלפון לחברו יוסף זיגמן ממשמרות הצניעות, וקובע עימו פגישה חשאית בשעות הערב המאוחרות. השיחה ביניהם מתארכת כאשר הרב מגולל ברגשות מזויפים בפני יוסף את כל הסיפור. הוא מציג פני אדם שבור. הוא לוגם וויסקי משובח אחת לשני משפטים, ויוסף פשוט מתרסק למראה הרב המכובד שנשמתו נקרעת באשמת אשתו הסוררת.
    "מה אתה אומר על כל הסיפור הזה? מה לדעתך ניתן לעשות?" הרב שואל את יוסף.
    "תשאיר לי לטפל בכל ואני אעדכן אותך ברגע שיהיה לי את כל המידע."
    הם נפרדים לשלום והרב נשאר במשרדו וממשיך לשתות את עצמו לשוכרה עד שנרדם, שרוע על שולחנו.
    למחרת מוקדם בבוקר מגיע יצחק למשרד. הוא מזהה שמישהו הגיע לפניו. הוא עולה לקומת המשרדים ומוצא את הרב בחדרו. על השולחן בקבוק שיבס ריק והרב "שפוך" על השולחן. הוא מכין לו כוס קפה שחור וחזק, ומעיר אותו. הרב המבויש מספר בעיניים דומעות ליצחק על פגישתו עם העבדקן ממשמרות הצניעות. יצחק מנסה להרגיע אותו ואומר לו שיכול להיות שהוא טועה ואולי רחל-לאה לא הבינה בדיוק מה אנט סיפרה לה. הרב מתאושש וסוחט ממנו הבטחה שישמור הכל בסוד.
   יצחק עוזר לו להגיע הביתה. אנט, לעומת זאת, כבר במשרד.
    אנט יושבת בכורסה. השרכים השתלטו זה מכבר על חלונה וקרני אור קלושות בלבד מצליחות להיכנס דרך העלים לתוך חדרה, מאירות כמו ספוטים חלקים מהבמה. יצחק מתפרץ לחדרה.
    "הכל הולך לפי התוכנית. רחל-לאה הלשינה!" הוא סוגר מאחוריו את הדלת ונועל אותה. הוא ניגש לאנט ומחבק אותה בחום.
    "הגיע הזמן לשלב ב'," היא אומרת לו. אוספת את חפציה האישיים לתוך תיק צד קטן, מסדרת את הפיאה והם יוצאים מהחדר.
 
    כעבור מספר ימים, בשעות הצהריים חוזר השליח של יוסף זיגמן ממשמרות הצניעות. הוא מוסר ליוסף מעטפה חומה ובתוכה קלטת וידאו. יוסף משחרר את השליח ופותח את המעטפה. על הקלטת רשום השם: "אנט." הוא נועל את הדלת ומחליק את הקלטת למכשיר הווידאו. יוסף מתיישב בכורסה וצופה במסך.
    המצלמה עוקבת אחרי אשתו של הרב, אשר הולכת ברגל בדרום תל-אביב. המעקב נעשה ממרחק בטוח. מתוך רכב. המצלמה מלווה את פיאתה הבהירה עד שהיא נפגשת עם גבר נאה לבוש בפשטות. הם מתחבקים ומתנשקים. יוסף מחייך מתחת לזקנו. המצלמה יוצאת מהרכב ועוקבת אחריהם וקולטת אותם הולכים מחובקים ברחוב, ברשות הרבים. הם נבלעים בכניסה ובדלת הראשונה שבקומת הקרקע הם נכנסים לדירה. קאט לחצר האחורית, המצלמה מתקרבת לחלון. הבלש משחק בעדשה, זום אין מגדיל את התמונה לתקריב, ורואים את השניים מתנשקים בלהט. אנט מפשיטה את הגבר. היא גולשת מטה ומפשילה את מכנסיו. היא מתמקדת באיזור חלציו, הוא אוחז בראשה בשתי ידיו. ראשו נשמט לאחור בסחרור חושים. לאחר מספר דקות הם עוברים לחדר השני, המצלמה בעקבותיהם מבעד לחלון החדר השני. הגבר קורע מאנט את בגדיה ומשליך אותה על המיטה. עיניו של יוסף זיגמן נפערות לרווחה, עיניו התהפכו והפכו לעיני קוברה יורקת אש. הוא לומד להכיר שאשת הרב יודעת בעל-פה חלקים נרחבים מהקאמה-סוטרה. יוסף גומר. הוא מכבה את הווידאו ושולף את הקלטת. בגידה של אישה בבעלה במגזר החרדי היא עילת גירושים חמורה, הרב איסרליש לא יעמוד בזה, קובע יוסף זיגמן בינו לבינו, ומחליט לא להראות לו את הקלטת לעת עתה.
    באותו הלילה, לאחר שהחתולים סיימו את סלסוליהם ואמרו שמע ישראל, נכנס הרב אל מיטתו ושוב מנסה לכבוש את אשתו.
    בפעם הראשונה היא העזה להעלות את נושא הגירושים וביקשה גט.
    "על גופתי המתה!" מכריז הרב. ואנט יודעת שהכל עניין של זמן.
    למחרת, אל מקום עבודתו של הרב מגיע שליח מטעם משמרות הצניעות ומודיע לו מה שמודיע.
    הרב בא הביתה ומבשר לאשתו שהוא יודע מה עשתה בדרום תל אביב.
    אנט יושבת בסלון כלפי חוץ כולה מבוישת, אך בפנים שמחה. התוכנית פועלת וזה היה רק האפריטיף.
    "דעי לך, שיש לך מזל משמיים. אם אני שולח את הקלטת הזאת לאבא שלך את גמורה."
    "לא, בבקשה, רק לא אבא שלי," אנט יורדת על ברכיה ומתחננת בפניו שיחדל.
    איסרליש צוחק לה בפרצוף.
    "בתנאי אחד," הוא מכין אותה לבאות.
    "והוא?" היא מזילה דמעות תנין.
    "אני רוצה שתלחצי על אבא שלך למזג בין החברות שלו ושלי. אם תשכנעי אותו אוותר לך."
    אנט מסכימה בלית ביררה.
    למחרת בצהריים בחנות, נכנס הרב אל משרדה של אנט. בידו הוא אוחז בקלסר המחזיק כמה עשרות דפים. הוא מניח אותו על השולחן ומודיע לה:
    "זה החוזה."
    אנט מוחה דמעה, אוספת את החבילה וניגשת לפקס. היא מחייגת מספר ומזינה את הדפים.
    "מה את עושה בדיוק?" שואל הרב.
    "מפקססת את החוזה לאבא, כבר דיברתי איתו."
    "יפה, סימן שהבנת את המסר שלי מאתמול בלילה," איסרליש עוזב את החדר בהליכה של טווס.
    למעלה משעה שהפקס שואב את הדפים ומעביר אותם לצידו השני של הקו. אנט מרימה טלפון למקום אליו נשלח הפקס.
    "את עורך דין סטרלינג, בבקשה... אני אמתין," שלוש דקות עוברות וסטרלינג בצידו השני של הקו.
    "שלום אנט, אני כבר דיברתי עם אבא. הצוות שלי עובר על החוזה ברגע זה. כעורך דין אני מייעץ לך להימנע מלהתערב משלב זה. אנו נטפל בענייני החוזה. הרב יקבל זימון לבית הדין הרבני בנוגע למה שדיברנו. זה החלק שלך. אני מקווה שעשית בדיוק מה שביקשתי ממך ויש לך הכל."
    היא משיבה בחיוב. הם מסיימים את השיחה ביניהם.
    אנט מנקשת את השרכים השתלטניים מחדרה ומבשמת את עצמה, אוחזת בקלסר כהה ויוצאת את חדרה לכיוון המעלית.
    בחדרון הקטן שבקצה המחסן מחכה לה יצחק.
    "איך היה?" הוא מלטף את כתפיה והיא מניחה את ראשה על ברכיו.
    "זוועה, אבל הוא בלע את הפיתיון."
    יצחק נושק לה על ראשה. "אם כך אנו בדרך הנכונה."
    "הגיע הזמן שתקיים את הפגישה עם 'צור-השם' שיווק ספרי קדושה מירושלים. איסרליש יהיה מסונוור מגודל העסקה ולא ישים לב לפרטים הקטנים.
    כעבור מספר ימים מגיעה למשרד פמליה של אנשים מירושלים. הכל צוחצח לכבודם. כל השרכים נסוגו לאחור ואור השמש פרץ פנימה מרקד על שולחנות המשרדים. כולם התאספו בחדר הישיבות של משרדי איסרליש – ספרי קודש בע"מ. מסביב לשולחן הגדול הם נאספו לדון בפרטי החוזה שיביא את עסקת הספרים הגדולה ביותר שנעשתה עד כה בחברה. יצחק יקבל בונוס שמן, והרב ישלשל לכיסו מיליוני שקלים בתוך פחות מחצי שנה.
    העסקה היתה פשוטה: איסרליש יספק מליון עותקים מחמש מהדורות של תלמוד, גמרא, משנה וחומשי תורה ובנוסף את ספריו של התניא הגדול, פירושי הרמב"ם ונפלאות הארי הקדוש, ועוד תיקונים מספרות הפוסקים מרש"י ועד נינו רבינו תם. את הספרים הוא ירכוש מליפשיץ פבלישינג האוז אל. טי. די. שתספק אותם עד לירושלים. איסרליש מזדרז להצהיר שיספק את הסחורה תוך שלושה חודשים. צור-השם לחוצים. זו הזמנה גדולה המיועדת בעיקר ליהודי ניו-יורק. המנהל הכללי מזיע. הוא רוצה את זה יותר מהר. הוא מהסס. איסרליש סוחר ממולח, הוא רוצה שהעסקה תצא לפועל והוא מעוניין להרגיע את הלקוח. הוא מציע עסקה שבסופה ירוויח יותר למרות שהמשא ומתן על הכסף נגמר. מי שלחוץ שישלם. הוא אומר:
    "בוא נשאיר את זה בחוזה על שלושה חודשים. אני אומר לך בינינו לבין עצמנו? אני אקדים. אם אקדים אתה תתן לי בונוס 5% משווי העסקה על כל חודש. ככה תהיה בטוח שגם אני מעוניין להזדרז."
    "ואם תאחר?" שואל צור-השם.
    "למה שאאחר בעזרת השם ?" מחזיר לו איסרליש בשאלה על שאלה.
    צור-השם מטלפן להתייעץ. בתום שיחת הטלפון הוא אומר:
    "אם תאחר תשלם 10% על כל שבוע איחור. הרב איסרליש שבע רצון. הוא יודע שהכל בכיס שלו. לאחר שנחתם החוזה במעמד הצדדים פנה יצחק לאיסרליש:
    "אתה חושב שתוכל להעביר לי את העמלה שלי עם המשכורת הבאה?"
    "כמובן. אני גם מתכוון לתת לך בונוס נוסף: נסיעה לשבוע לקנדה. שם תיפגש עם מר ליפשיץ והוא יעשה לך סיור באימפריה שלו, העומדת לעבור לידי במוקדם או במאוחר. חוץ מזה, כבר מהחודש הבא תמונה למנהל השיווק של החברה ותחליף את אליישיב."
 
    יצחק מדווח לאנט על הפגישה. במקביל וכמתוכנן למחרת מגיע שליח ממשרדו של סטרלינג עם העתק של כתב התביעה ואישור על פתיחת תיק הגירושים. הרב מתפרץ לחדרה של אנט רותח כולו.
    "מה זה? מה זה צריך להיות?" הוא שופך את חמתו עליה ועוד רגע הוא מכה בה בכל כוחו. אך אנט בשקט ובשלווה מסבירה לו, שאין היא רואה טעם שימשיכו לחיות ביחד. איסרליש עוזב את החדר. בפתח הוא מסתובב וזורק לה:
    "אמרתי לך: לא יקום ולא יהיה! ואני בטוח שגם אביך יתנגד בכל תוקף להתנהגות הנלוזה שלך."
     שבועיים לאחר מכן הם נפגשים ברבנות. בא כוחו של איסרליש מוסר את הקלטת והדיינים צופים בה יחד עם באי הכוח ועם איסרליש. אמנם בא כוחו ניסה למנוע ממנו את הזעזוע אבל איסרליש התעקש והזדעזע. הרבנים מזמנים את אנט. הם מסבירים לה את חומרת מצבה. אנט מסמיקה בבושת פנים.
    כבוד אב בית הדין מתנשם בכבדות ומכריז: "לפי דין תורה, אשה זו, אנט בת ליפשיץ איסרליש אסורה על בעלה ועל בועלה," הרב מנפנף בקלטת. "אתה מתחייב לגרש אותה בזה הרגע, ומעתה ואילך לא תהיה עוד אשתך." איסרליש המום. הוא מסתכל על עורך הדין שלו כמו חיה פצועה שסמכה על המאמן שלה אבל הוא הפקיר אותה. לא לכך הוא התכוון.
    הדיון מסתיים וכולם יוצאים מהחדר. רחל-לאה מפוטרת ואנט נשארת בבית לטפל בילדים. איסרליש אורז מזוודה ויוצא לגור באופן זמני בבית מלון. יצחק מקודם בעבודה ושומר על האינטרסים של אנט. איסרליש מסתובב בראש שפוף, המהלומה שספג דואבת לו מתחת לחגורה. הוא מתנחם בעובדה שהסדיר את עניין המיזוג בזמן. הוא מחכה לעוד טלפון אחד ממר ליפשיץ שבקנדה הרחוקה. הלא במו עיניו ראה שאנט שולחת בפקס את החוזה. אך בינתיים אין חוזה ואין מיזוג.
    הכסף זורם לחשבונו של יצחק ממש כשם שהגשמים יורדים בעיתם.
    "מה עם ההזמנה? יצאה כבר לקנדה, אני מקווה?" שואל איסרליש.
    "כבר בתיוק, אתה דואג?" שואל יצחק שאלה רטורית. "הכל דופק כמו שעון שוויצרי."
    "כמובן שלא, מה פתאום דואג?" אך בתוך תוכו הוא דואג מאוד. הוא מוטרף מדאגה.
    יומיים לאחר שהעסקה עם צור-השם היתה צריכה לצאת לפועל, מתקשר המנכ"ל לרב איסרליש.
    "מה קורה עם ההזמנה?"
    איסרליש המום: "אני לא מבין, עדיין לא קיבלתם את הספרים?"
    "לא, ואני מזכיר לך שבחוזה שאתה עצמך חתמת יש סעיף שאומר כי תשלם מעין קנס, 10% על כל שבוע או חלק ממנו, מספיק יום אחד של איחור."
    "אני כבר בודק, כנראה שקרתה טעות, זה יתוקן." הטלפון נטרק מהצד השני.
    "יצחחחחחקקקקק!!!" מהדהד שמו בכל מסדרונות החברה.
    יצחק מופיע בחדרו של איסליש, כולו לבן.
    "למה הספרים לא הגיעו?" הוא צורח עליו.
    "מה זאת אומרת לא הגיעו?" יצחק עונה לו.
    "גם אני שואל את אותה שאלה," משיב איסרליש וזיעה קרה מציפה את כל גופו.
    "אולי כדאי שתתקשר למר ליפשיץ? אולי הוא יוכל לעדכן אותך," מציע יצחק.
    "אתה צודק, הגיע הזמן לסגור את העסקה אחת ולתמיד," איסרליש מחייג לליפשיץ.
    הלה עונה מייד וזה מפתיע את איסרליש עוד יותר.
   "שלום כבוד הרב איסרליש," פותח חתנו פתיחה חגיגית.
    "מר ליפשיץ, מה קורה עם ההזמנה לצור–השם? כבר עברו יומיים מאז תאריך ההספקה שהתחייבנו עליו."
    "על איזו הזמנה אתה מדבר?" ליפשיץ שואל.
    "ההזמנה של מיליון הספרים," איסרליש מרופף את העניבה מעל צווארו. הזיעה נשפכת ממנו כמו יורה שהקדים השנה.
    "סליחה, אין לי שום הזמנה כזאת." הוא קובע עובדה מצערת.
    "יצחק, איפה ההזמנה," איסרליש מכוון את השפופרת לפרצופו של יצחק משל היתה קנה של אקדח קצוץ.
    "ההזמנה מתויקת, אבל זה רק העותק ששלחתי לו, אין לי עותק חתום ממר ליפשיץ."
    "מהההה?!" איסרליש זועק אחוז בהלה. הוא פושט את הג'קט ומשליך אותו על הכורסה. הוא חוזר למר ליפשיץ הממתין לו באורך רוח מצדו השני של הטלפון.
    "אני מצטער אדון ליפשיץ, כנראה שנפלה פה טעות מצערת, תוך כמה זמן תוכל לשלוח לי את הספרים אם אפקסס לך את ההזמנה עכשיו?"
    "אני לא מתכוון לספק לך ספרים בהיקף כזה ללא ערבות בנקאית. רק לאחר שאקבל את הערבות ורק לאחר שאבדוק את פרטי ההזמנה, אוכל לתת לך תשובה מדויקת. בדיקת ההזמנה לוקחת שבוע ימים. גם אין לי מלאי כזה. להדפיס כל כך הרבה עותקים ייקח לפחות חודש."
    איסרליש מאבד את העשתונות ומתפרץ עליו במלוא גרונו: "אנחנו חברה אחת! אם אני נפגע גם אתה נפגע!"
    צחוקו של ליפשיץ מהדהד מעברו השני של הקו: "אתה טועה, אדוני, ליפשיץ פבלישינג האוז לא שלך. אם לא שמת לב במקרה אני עוד חי."
    "היית אמור לחתום על החוזה! אנט לא דיברה איתך?" איסרליש מתיישב על הכורסה מקמט את הג'קט היוקרתי שלו.
    "בטח שהיא סיפרה לי. הבת שלי נאמנה לי. מעכשיו רק עורך-דין סטרלינג ידבר איתך, אני סיימתי כאן. שלום כבוד הרב." ליפשיץ מנתק את השיחה. איסרליש מתמוטט על השולחן. יצחק עומד שם המום מהמחזה.
    איסרליש זוחל למשרד כולו שפוך. הוא מתיישב בכורסת המנהלים שלו, שולף בקבוק שיבס מארונית קטנה בצד שולחנו ומוזג לו כוס לרוויה. עוד לפני שהוא מספיק ללגום, נשמעת דפיקה בדלת. "אני עסוק," הוא עונה.
"זה שליח, יש לי מעטפה לרב איסרליש," עונה קול מהצד השני של הדלת.
"תיכנס," הרב נכנע. השליח נכנס לחדר מחתים את הרב ומסתלק לדרכו. איסרליש פותח את המעטפה ושולף משם קובץ ניירות מהבנק.
    ליתר ביטחון גם הטלפון מצלצל. מעברו השני של הקו נמצא מנהל הבנק.
    "אנו מצטערים, איננו יכולים לאשר לך את הערבות הבנקאית, זה עתה קיבלנו מכתב התראה מחברה שנקראת 'צור-השם' המיידעת אותנו על גודל חובך. אני מציע שתגיע לבנק לסדר את העניינים כי לא נוכל לכבד את הצ'קים שיגיעו."
    השיחה מסתיימת ואיסרליש אוחז בבקבוק ולוגם ממנו לגימות ארוכות עד שהוא טובע.
    בלילה הוא מתעורר, עוטה עליו את הג'קט ויוצא את המשרד, מפעיל את האזעקה והולך בדרכו הביתה. הוא מפזם לו שיר ביידיש. שיר שמח. חיוך רחב נסוך על פניו. כאילו שום דבר לא קרה. החתולים מלווים אותו במקהלה. הוא מטפס במדרגות העולות אל ביתו ונכנס. הבית חשוך ושקט. הוא מדליק את האור. הכל מסודר. עינו קולטת מכתב מונח על השולחן בפינת האוכל. מבלי לאחוז בו כלל הוא מתכופף וקורא:
    "בזמן שתקרא את המכתב הזה אני אהיה בדרך לקנדה. החלטתי לחזור הביתה. לקחתי את הילדים איתי. הרי אתה לא מתכוון לגדל אותם. אנט" איסרליש פוצח בצחוק מתגלגל. הוא צוחק וצוחק ולא מפסיק. הוא מתחיל לקרוא מחדש את המכתב אך בכל פעם שהוא מנסה לקרוא בו הצחוק משתלט עליו. לאחר שעה ארוכה הוא מצליח להירגע. 
  הוא מתקשר לרחל-לאה, "מה שלומך?" הוא שואל אותה בטלפון.
    "בסדר," היא עונה בקרירות.
    איסרליש מתכוון לספר לה את סוף הסיפור אך אינו מצליח. הוא תופס את ראשו בשתי ידיו ושוב הצחוק משתלט עליו.
    "אלוהים אדירים, אני מבקש את סליחתך, אלוהים אדירים, בבקשה. בבקשה, בבקשה," אך הצחוק לא נותן לו. הוא מתפשט בכול חלקי גופו נאחז בו כשיח מטפס ולא מרפה. איסרליש מתמוטט על הרצפה ונשכב באפיסת כוחות.
   לאחר מספר שבועות נפגשים אנט, יצחק ומר ליפשיץ, במשרדו שבליפשיץ פבלישינג האוז אל.טי. די.
"איסרליש הפסיד את החברה שלו לצור-השם וזה ממש חבל כי אנט יכולה היתה לקבל חצי," אמר יצחק לשניהם.
"הרשה לי לתקן אותך בעניין זה," הפסיק אותו מר ליפשיץ.
"לתקן? יש משהו שאני לא יודע עליו?" שאל יצחק בפליאה.
    "כמובן. צור-השם היתה חברת הפצה כושלת. היו לה חובות רבים. לסטרלינג נודע על כך ממי שטיפל בפירוק החברה. הוא העלה את שמי כרוכש אפשרי ובכך עזר למנהליה לצאת מהבוץ. אני רכשתי את החברה. ההזמנה בתנאים שקבענו בחוזה היתה חלק מהעניין. הרי היה ברור שאיסרליש לא יעמוד בהסכם. את הרכישה ביצעתי בפועל רק לאחר שאיסרליש הסכים להעביר את מניותיו למנהלי צור-השם. רציתי שהכול יהיה נקי למשעי, כך שכבוד הרב המהולל לא יוכל להגיש תביעה אזרחית".
    "אז אני, מלבד שאני אוהב את בתך אהבה כנה, ואני מעריץ אותה, בבחינת ששם אני אותה לי לעריצה, ואני עובד אותה מכאן ועד סוף ימי, הרי הייתי שליח שלך, ודאגתי שלא יסדרו אותך."

"אתה לא סתם שליח היית, אתה היית שליח השליח, ושליח מצווה כאחד" סיכם מר ליפשיץ את הפרשה.

חזרה לראש העמוד