עבור אל:   
טוען...
עמוד הבית קרא עכשיו על המחבר
אגדות גירושין של עשירים: בלי קווים אדומים
אגדות גירושים של עשירים
אגדות גירושים של עשירים -61- גירושים ממעייני הישועה  |  סקנדל ברבנות
 

סימניות


 
גירושים ממעייני הישועה

סקנדל ברבנות

הם ישבו על במה מאחורי שולחנות גבוהים וצפו בנצים. אחד היה צעיר מהאחרים, חמוש במשקפיים בעלי מסגרת שחורה ועבה. בין השניים האחרים, שישבו משני צדיו, קשה היה להבחין בהבדלים מרובים. שניהם היו עבי בשר, בעלי זקן עבות ולבן, פנים טובות, עיניים כחולות שקועות עמוק בתוך קפלי שומן, גבות דלילות, שניהם ליטפו את זקנם, חפנו אותו כמו קוסם שמחביא מטפחות צבעוניות בתוך כף היד וכשהוא פותח אותה המטפחת הכתומה נעלמה כאילו היד בלעה אותה. אבל הזקן שלהם לא נעלם כי אם חזר והופיע במלוא הדרו וכיסה חלק ניכר מפתח המעילים השחורים שלבשו מעל חולצה לבנה. אפשר היה להבחין ביניהם רק בתור הדיין השמאלי והדיין הימני. היא קראה להם בלבה עוצלי וגוצלי. מזל שביניהם ישבה הקלונסאה נושאת הכיפה. היא קראה לו בקיצור קלוני, או בשם פרטי ג'ורג'.

    האולם היה קטן. בירכתיים היו שני ספסלים לכל אורכו של החדר, עשויים עץ טבעי, ומצופים פוליטורה וכתמי שומן מרוב שנים ואנשים שישבו עליהם. כמה זיעה וחרדה ידעו הספסלים האלה. בינם לבין הדיינים היו שני כיסאות מימין ושני כיסאות משמאל. כיסא לצד א' ולבא כוחו וכיסא לצד ב' ולבא כוחו. כאן ייחתך היום גורלם של איילת וזאב. זאב דאג שכאן יוכרעו הדברים, מפני שכאן, בחדר הזה, הרוחות נושבות לטובתו. בין צד ב' והדיינים ישב איש לבוש שחורים, אבל בניגוד לתלבושתו הרוחנית הוא נראה בריון. הוא לא התערב בדיון אלא מדי פעם פלט: "לאט, לאט," כדי להספיק לכתוב כל מילה שנאמרה בחדר. בכתב יד. פעם אחת קם במהלך הדיון כדי להושיט את הדפים לדיין השמאלי, הסמוך אליו, ואז התבררה אי הסימטריה הנוקבת שלו: הוא צלע צליעה עמוקה אף על פי שעל רגלו הימנית היתה נעולה נעל שהסוליה שלה נישאה לגובה של עשרים סנטימטרים.
    את כל אלה סקרה איילת לאיטה, כדי להעביר את הזמן ולא לשמוע אף מילה ממה שנאמר. בא כוחה, אברהם סטרלינג, הבחין בכך, ותמה איך זה שברגעים הקריטיים ביותר שלהם אנשים מפקירים את גורלם ולא מצליחים להתגבר על מצב רוחם. היא סמכה עליו והעסיקה את עצמה בחקר אורחותיהם של אנשים דתיים כמו אנתרופולוגית שבמקרה נקלעה ליישוב של אנשי כת האיימיש או משהו דומה. היא ישבה מנותקת עד שעל צג מוחה נקלטו המילים:
"נואפת."
"מי נואפת?" היא התעניינה. הדיינים שמעו אותה. "האישה, אלא מי?"
"הנה הצילומים, הבעל צירף צילומים."
עוצלי וגוצלי העבירו ביניהם תמונות באמצעות שליח, הלא הוא קלוני. איילת התנערה בבת אחת ומבעל חיים עדין ושברירי הפכה לעורב צורח. היא נטשה בבת אחת את ההתבוננויות האנתרופולוגיות שלה והתפרצה:
"איך צילומים? איך? זו הצגה! אתה שקרן. יא חתיכת שקרן בן זונה. אני בוגדת?"
סטרלינג לחש: "איילת, תרגעי..."
היא לחשה לו לחישה שכל אחד יכול היה לשמוע כל הברה שבה כאילו חדרה הלחישה אל אוזנו שלו: "המזדיין הזה ממציא הכל. אני לא בגדתי בו בחיים."
סטרלינג המשיך בניסיונות הפיוס שלו: "אני יודע, איילת, אני מכיר אותך, גם בעלך מכיר אותך, אבל העורך דין שלו מנסה לעשות כמיטב יכולתו, משום שאנחנו מנצחים. אל תדאגי.".
ולפני שסטרלינג קלט, ולרגע אפילו נראה שהוא הצליח להרגיע אותה, היא שעטה אל קדמת החדר, נעצרה לפני הדיינים, מנסה להציץ אליהם מבעד לשולחן המוגבה שלהם.
ג'ורג' קלוני של העולם החרדי לא איבד את קור רוחו. הוא הושיט לה את הצילומים. אכן היא זיהתה את הדמות שהופיעה בצילום: זה היה חיים. חיים שכטר. את חיים הכירה יום אחד בהרצאה שהיא נוהגת לשמוע בקתדרה העממית בסדרה "אהבות גדולות מהחיים.". הוא ניסה לפלרטט איתה, מתחת למסווה של דיון מעמיק בנושא ההרצאה, ובדק איתה אם נכון לומר "אנה קרנינה" או "אנא קרעני נא" לאור העלילה הטראגית, כמובן. אבל היא בפירוש מנעה ממנו לעבור את הגבול. חיים היה מספיק גמיש כדי לא להיפגע ולהתקפל אל תוך הקונכייה שלו, אלא פיתח איתה שיחות פילוסופיות נרגשות. ואת זה היא דווקא אהבה. היא מצאה בו איש שיחה מעורר ומשכיל. הוא התמצא מאוד במיתולוגיה היוונית והביא משם דוגמאות מאלפות בנושא. מעולם, אבל מעולם, איילת לא הסכימה להיפגש איתו אלא אחרי ההרצאה ורק ביציאה מהאולם ועד הקפה בלובי, שקונים בו קפה בעמידה בכוסות קרטון חד פעמיות, וגם לא הסכימה לגלוש ולדבר איתו על עניינים אחרים, אישיים כמו שקוראים להם. היא שמרה על חייה הפרטיים בקנאות. היא ידעה שאין לה במה להתגאות אבל בגילה היא גם לא הרגישה צורך להתנצל על החלקים הדפוקים בחייה.
   היא עמדה שם מקפצת מרגל לרגל, שלושת הדיינים מנמיכים מבט, מתבוננים בה כמו בחיה שנלכדה בבור שהוסווה היטב בין הענפים הסמיכים של היער הטרופי, והביטה בתצלומים. בתמונות נראה חיים בלובי הבניין המפואר בו שכן ביתם של איילת וזאב, ממתין למעלית. היה ברור שהוא ממתין, שכן עמד ובהה בדלת הסגורה בפניו. על התמונה מצוינים התאריך והשעה. מה שהטריד את הדיינים היתה השעה: שתיים בלילה. בשעה שלוש וחצי בלילה הוא נצפה וצולם יוצא מבעד לדלת המעלית וחוצה את הלובי, עוקף את כד הפרחים הענק הממוקם במרכז, בכיוון פתח הבניין הראשי.
    איילת קיבלה חום. הדם פרץ בבת אחת במעלה גופה, טיפס אל עיניה ואיים להתפוצץ דרך נימי העיניים אם לא להבקיע את מוחה במפרצת קטלנית.
"הוא בחיים לא היה אצלי בבית. זה שקר. זה שקר וכזב. זה שקר. איך אתה יכול לעשות לי דבר כזה." היא בכתה וצרחה, אל מול עיניהם המשתאות של שלושת הדיינים, עוצלי וגוצלי והקלונסאה שביניהם. אבל לאיילת לא היה איכפת. היא עברה את נקודת האל-חזור וכבר לא היה לה חשוב מה חושבים עליה. היא נשכבה על הרצפה במרכז האולם ורקעה והכתה באגרופיה מקדימה וברגליה מאחורה. הרוק שלה התערבב עם הדמעות וחלק מהנוזלים האלה נמרחו לה על השיער הגלי והבוהק שלה, שנפרס גם הוא על הרצפה. סטרלינג ניגש אליה אבל הדרך לעזור לה לקום היתה רצופה בעיטות וכולם היו שקטים וחיכו שזה יסתיים. אפילו הבעל הפסיק לחייך בזדוניות וניכר עליו שהוא מתמלא רחמים. בא כוחו מחק לפחות את החיוך מעל פניו. אבל כשהיא נרגעה מעט, וסטרלינג הצליח למשוך אותה ולהעמידה על רגליה בא הכוח אמר בשקט:
"בבקשה! האישה משוגעת. אנחנו דורשים פסיכיאטר לבדוק את המסוגלות ההורית שלה."
"אני לא מסוגלות הורית, אני אמא שלהם, ואני אמא טובה ואני לא בגדתי, זה שקר, זה שקר." איילת ייבבה וסטרלינג, אסף והחזיר אותה בחתיכה אחת אם כי מפורקת אל הכיסא. כולם הבינו את הקללה הזו שקוראים לה בשפת המשפט מסוגלות הורית. מבקשים לבדוק אם היא מסוגלת לגדל את ילדיה בעצמה או שמא היא בלתי כשירה.
"אני לא יכולה בלי הילדים שלי, אין לי חיים בלעדיהם. תעזור לי, בבקשה תעזור לי," היא פרצה בבכי חסר מעצורים, כתפיה רטטו, וייבבות חנקו את דבריה והרסו את הדיקציה של השפה העברית. היא ירדה למלמולים אומללים וקורעי לב.
כל זה לא נראה טוב. סטרלינג ידע שהוא חייב לשלוף שפן מהכובע.
"כבודכם, כל העניין מבויים. הוא אמר בנחישות לדיינים. "האיש הזה יכול היה לעלות לכל קומה שלא תהיה, לשבת על מדרגות החירום, ולרדת כעבור שעה וחצי לצילום נוסף. זה ערוך ומבויים. זו הצגה שנועדה להכפיש את שם האישה ולספק לכם עילה כדי לגרש את האישה המסכנה הזו, שנפשה צועקת עד השמיים על העוול שנעשה לה."
"אז עכשיו זו מילה כנגד מילה," אמר קלוני.
"אני מכריז על הפסקה. ניתן לאישה להתאושש. הישיבה תתחדש בשעה ארבע."
"כן, כל מה שמעניין אותם זו הפסקת הצהריים שלהם," יללה איילת.
"איילת, אני מבקש ממך, הם שומעים כל מילה, וזה לא פועל לטובתך," ציווה עליה סטרלינג.

אבל זה לא נראה טוב. היה ברור שהסיבוב הזה הסתיים באחד אפס לטובת הבעל.

חזרה לראש העמוד