גירושים על קפה וקרואסון
גירושים אל מול גירושים
"קחי טישו, זו תרופה בדוקה נגד דמעות," אמר זאביק אייזנשטיין, הידוע בכינוי יילצין, וחייך אל הבחורה שישבה על הבאר, דלפה בעצבות ובחנה אותו בעיני שקד פעורות לרווחה ומחפשות ישועה.
"תודה," היא ניסתה להפיק חיוך קלוש והשתמשה בטישו כבלם רעשים למחיטת אפה, ולמרות זאת כל באי בית הקפה הסתובבו אליה.
"מה בחורה יפה כמוך בוכה בשעה כל כך מוקדמת בבוקר, ועוד לבדה?" שאל זאביק, מנסה לסחוט עוד חיוך מהצעירה הבוכייה.
"אל תשאל," היא אמרה וצחקה קצת מרוב מבוכה.
"אני לא אשאל אבל את תספרי," הוא הציע והושיט עוד טישו. גם הוא נחטף כדי להתגבר על כמויות מסחריות של נזלת.
"אפשר כאן שני הפוך?" יילצין, גבר נאה בגיל המעבר הרים מעט את קולו כדי ללכוד את תשומת לבו של הבארמן.
"לי עם הרבה קצף," היא הוסיפה מבין הממחטות. "בעלי ממרר את חיי," היא אמרה.
"וולקום טו דה קלאב," הוא חייך, והפעם נדמה היה שהעצב השתקף דווקא מעיניו.
"אתה צוחק עלי? אתה נראה כל-כך רגוע ובשליטה," היא השתאתה.
"כן, בדור שלי לימדו את הגברים להיות קשוחים. לא לגלות רגשות. בטח לא אם מישהו אחר רואה."
"יש בזה יתרון לפעמים", היא הרהרה בקול.
"השין שלך שורקת כזאת, שמת לב?" הוא ניסה להסיח את דעתה.
"זה מה שחשוב עכשיו?" היא התרצנה. "כל ילדותי ביליתי בחדרה של קלינאית התקשורת והיא לא הצליחה לשרש את השין השורקת. מה לעשות. אף אחד לא מושלם."
"לא, לא, זה נורא חמוד. סך הכל רציתי להחמיא לך. אבל היום נורא מסוכן להחמיא לכן הצעירות כי אתן ישר תובעות על הטרדה, בגלל זה התחלתי מהעובדות," הגבר בעל שיער השיבה נבוך, והחל להעביר את אצבעותיו בבלוריתו השופעת מקדימה אחורנית. "אבל מה אני מקשקש איתך על שין שורקת כשיש לך בעל מעצבן."
עכשיו היא צחקה.
הוא הצטרף אליה.
"ואם אנחנו כבר צוחקים, השין שלך היא כאין וכאפס לעומת השילוב של עיניים ירוקות ושיער שחור. זה בעיני השילוב המנצח."
"תודה. זה מאוד מחמיא בעידן הבלונדיניות."
"בלונדיניות הן קלישאה. ספרי לי על בעלך."
"קודם כל הוא מובטל. והוא מושך את זה הרבה זמן. האמת? אני לא רואה שהוא ממש מתאמץ להתארגן על עצמו. אני, לעומת זאת, עובדת במשרה פלוס."
"מה את עושה?"
"מזכירת מערכת. אז סיכמנו שהוא יהיה עם הילדים בינתיים, לפחות בחופש הגדול."
"מה?! את רוצה להגיד לי שיש לך ילדים?" זאביק נדהם והחליק אליה את כוס הקפה שלה.
"שניים. יעל בת שנתיים ואוהד בן ארבע וחצי."
"גם לי יש שניים. יוני בת שתים עשרה ועדי בן ארבע עשרה וחצי "
"יש לך תמונות?" היא שאלה.
"לא... לא... באמת, זה לא בסדר. אני צריך להכניס תמונות לארנק. אבל תמשיכי, מה אני קופץ?"
"אז הוא טיפל בילדים במשך חודשיים. אני העברתי לו בתחילת החודש 2000 שקל לכל ההוצאות של הילדים. זה מה שהיה לי. אבל הוא לקח אותם בלי חשבון, כל יום להצגות, מופעים, שיעורי רחיפה, פסטיבל עפיפונים בגליל, פיסול בחול בחיפה, כל יום ארוחות במסעדות טובות, כל יום בילויים. הילדים היו מבסוטים עד הגג. שאלתי אותו איך הוא מסתדר עם הכסף והוא ענה, מה את דואגת. בסוף החופש הגדול הוא הגיש תביעה ל
גירושים וביקש משמורת על הילדים." היא שאבה את הקצף וכשהחזירה את הכוס שפם לבן נותר על שפתה העליונה. "הוא הוכיח שאני לא רואה אותם בכלל וכשאני כן רואה אותם אני עצבנית ועייפה ואין לי סבלנות אליהם, וגם אז זה קורה נטו שעה ביום. לפעמים בכלל לא... בתכל'ס הוא צדק." היא לגמה מהקפה ואספה את שערה הפזור לזנב סוס בגומיית קטיפה, שעד עכשיו שימשה בתפקיד צמיד על פרק ידה.
"ככה לפעמים זה קורה לנו הגברים, אבל מה אני אומר לנו הגברים. לי. מדהים עד כמה הסיפור שלך מקביל לשלי כמו תאומים סיאמיים," זאביק התרגש.
"ברצינות? אז תיכף נבדוק עד כמה הסיפורים שלנו דומים. בעלי קיבל בתביעת
גירושים בבית המשפט לענייני משפחה את הזכות להיות המשמורן ואז דרש ממני 10,000 שקל בחודש מזונות. הייתי בשוק," האישה הצעירה התנשמה רגע. הפסיקה את הסיפור כדי להתעשת, ולראשונה הביטה ממש בעיניו של בן שיחה. "מתברר שהוא הוסיף כל חודש עוד 8000 שקלים כדי שיוכלו לבלות על רמת חיים גבוהה, ואחר-כך סיפר בבית המשפט שזו רמת החיים הקבועה של הילדים."
"אבל זו לא חובת הבעל לזון את ילדיו?" שאל זאביק בתדהמה שלא נבעה דווקא מהתעניינות משפטית .
"אוהו, לפי הניסוח המשפטי אני רואה שבאמת יש לך ניסיון לא קטן בענייני
גירושים. תקשיב, בבית הדין הרבני יש לכאורה יתרון לגבר. בית המשפט לענייני משפחה הוא יותר שוויוני, אולם דווקא על גבי יצרו את התקדים החדש, השנוי במחלוקת- מי שמרוויח יותר משלם יותר לילדים."
"עכשיו אני חייב לקטוע אותך לרגע: אשתי היתה בבית חולים, אחותה באה לעזור לי לטפל בילדים, ממש בחופש הגדול הזה. אני נתתי לה 3000 שקל לחודש כי חשבתי שזה בהחלט מספיק לילדים אולם אחותה של אשתי הוסיפה 7000... אני משתגע. מאיפה היה לבעלך המובטל סכום כזה?"
"אם הייתי יודעת אולי לא הייתי עובדת כל כך קשה," היא השמיעה צחקוק מריר. "אולי הייתי מבלה יותר זמן עם הילדים שלי."
"אז עכשיו את בלי הילדים?" הוא שאל.
"בלי," היא אישרה.
"בא לך לשבת בחוץ? אני מת לסיגריה." הוא ביקש והיא נענתה.
"אולי תדליק גם לי אחת?" היא ביקשה כשהתמקמו בחוץ המהביל.
"אני רוצה להגיד לך משהו. לדעתי, מעמד האמהות כל-כך חזק אצל הילדים שאני לא מבין מה אתן נלחמות כל-כך. במילא הילדים מתים עליכן ולא תפסידו כלום." הוא שאף שאיפה רצינית מהסיגריה והוסיף: "הפואנטה המטורפת פה היא ששנינו עברנו בדיוק אותו דבר. את חושבת שזה אות משמים?"
"נדמה לך שהילדים בכיס של האמהות. מי שמשקיע בילדים מרוויח אותם. אין הבדל בין אמהות לאבות כאן... מה גם אתה בלי הילדים?" סוף סוף היא התחילה להתעניין באמת בגבר היושב מולה.
"אני בלי הילדים, אבל זה רק אחד התרגילים שהיא עשתה לי. היא גם לקחה את שרשרת היהלום שקניתי לה ליום הולדת, והחליפה אותה בחנות התכשיטים."
"לא כל-כך רומנטי אבל אולי זה פשוט לא היה לטעמה?" הבחורה הצעירה הציעה. היא השתעלה עם כל שאיפה. ניכר עליה שהיא לא מעשנת בדרך כלל.
"לא הבנת את התרגיל. היא באה גם לתקן את השרשרת החדשה שהיא בחרה. אחר-כך באה עם בעלה כביכול לקנות צמיד וטבעת תואמים."
"רגע, רגע, הולְד. מה זאת אומרת בעלה-כביכול? היית או לא היית איתה?"
"הכל בסדר?" נדחפה לפתע המלצרית לשיחה. "רוצים עוד משהו?"
"מה דעתך על ארוחת בוקר?" הציע זאביק, "עלי."
"תודה אבל מאז שהתחילו הצרות שלי הבטן נקשרה לי. אני לא מסוגלת לאכול ממש. פה ושם אני מנשנשת משהו."
"אולי קרואסון?" הוא הציע. "את יודעת שקוראסון בתרגום לעברית זה לב? אז מכיוון שזו שיחה מלב אל לב אולי תאכלי?"
היא נכנעה. "יותר מעניין אותי ההסבר ל'בעלה כביכול'," היא דחקה בו.
"את רואה את הסימן הזה על המצח שלי? החבר'ה קוראים לי יילצין. זה סימן ההיכר שלי. כמו שאת מבינה לא בעיה לחקות אותו כי הוא כל-כך ברור, כל-כך אופייני. השיער שלי ברוך השם די שופע, אבל בערך מגיל 40 התחילו המפרצים האלה, על-שם מלחמת המפרץ אחת ושתיים, ופתאום התגלה כתם הלידה הזה, שלא הייתי מודע לו מעולם."
"נו, אל תמתח אותי, איך כל זה קשור עכשיו?" היא צחקה.
"אז אשתי-שתחייה הביאה גבר, שחקן אולי, עם כתם לידה כזה על המצח, כנראה מצויר, ובמשפט בעלי חנות התכשיטים הזקנים זיהו אותי בוודאות. כביכול. הם העידו שאני זה שבא וקונה לה תכשיטים יקרים באופן קבוע, ושזה אורח חייה, ולכן נמצאתי חייב לשמר את רמת חייה כפי שהייתה בזמן הנישואים."
"וואו," היא קראה בהתפעלות. "אחלה תרגיל. כלומר, אם לא הייתי בצד שלך הייתי אומרת שיש לך אישה חכמה לאללה, עם יכולת קומבינטורית מרשימה."
"תשכחי מזה. הכל תרגילים וטקטיקות
גירושים של עורכי דין. הדריכו אותה, מה את חושבת? ואני הייתי תמים. פשוט הלכתי לעבודה ועשיתי את שלי. זה מה שבעלך עשה לך אז אני לא מבין ממה את כל כך מתפעלת."
"טוב סליחה, סליחה, לא התכוונתי. אל תתרגז כל-כך, הרי אתה רואה שאנחנו באותה סירה," היא אמרה והסיטה את שערה מעל עיניה.
"חכי, זה עוד לא הכל," הוא נאנח.
"לא הכל? מה עוד יש? מזונות ילדים גבוהים, מזונות אישה גבוהים. אני בטוחה שהיא לא ממהרת להתגרש, מה רע לה?"
"מה רע לה? אני אגיד לך מה רע לה. אני רע לה. אני גר איתה בבית והיא לא רואה אותי ממטר, כמו שאומרים לא סופרת אותי."
"אז באמת איך אתם מסתדרים?" שאלה הצעירה וכששילבה רגל על רגל הוא ראה לרגע את הקרסול הצח שלה מבצבץ מתחת לשרוול המכנסיים.
"אז זהו, שאנחנו לא. היא הצליחה להעיף אותי מהבית שלי. שאני בניתי. שאני השקעתי ותכננתי עם ארכיטקטים והשגחתי על הבנייה. אני, שאני מכיר את היסודות שמתחת לאדמה, שאני מכיר כל שורש שעקרו כדי לבנות את הבית הזה."
"טוב טוב, תרגיע. איך הבת אלף הזאת הצליחה לעשות לך את זה?"
"את לא מאמינה. אני בעצם לא מאמין שהיא הצליחה להביא אותי למצב של אלימות. כשתופסים את הבן אדם קם משינה ומטריפים לו את המוח, אפשר לדחוק אותו לפינות, אני אומר לך.".. עכשיו הוא היה זקוק לשתיקה. הוא שתה ועישן. הקרואסון הגיע.
"טעים, כדאי לך," היא ניסתה לעודד אותו. "אם אני כבר אומרת...".
"היא נעמדה מולי בתחתונים סקסיים בלבד," זאביק המשיך בסיפורו וזה דחה בעוד כמה שניות את הנגיסה בקרואסון. "ושאלה אותי בצורה מקניטה 'ואם תדע שאחד הילדים לא שלך מה תעשה'? את מבינה?!"
"יש לך תמונה שלה?" היא שאלה מסוקרנת.
"זה מה שעוד חסר לי. להחזיק תמונה שלה קרוב ללב ולחטוף התקף. תשמעי, זה לא כל הסיפור. היא המשיכה ברמזים המכוערים שלה. והזכירה לי שכל הזמן אומרים לי שהבן שלי לא דומה לאף אחד משנינו, ואפילו ניסתה לרמוז שאחי החורג הוא האבא. שזה בכלל הביא לי את הקריז. קונצרט הנעילה היה בבית המשפט, כשאחי החורג הגיע להעיד שהוא ניסה להתחיל איתה כמה פעמים לאורך שנות נישואינו והיא מעולם לא נענתה לו. השיה התמימה. הטלית-שכולה-תכלת שלי. פתאום הפסדתי גם אותו. התברר שהוא מקנא בי כל השנים ואני בכלל לא ידעתי ולא הרגשתי. הבן זונה."
"בשביל מה כל זה? מה היא השיגה בזה שהיא הציקה לך?"
"הרמתי עליה יד, זה מה שהיא השיגה. מה זה הרמתי יד? נשבע לך, דחיפה קלה ביותר, להוציא לאנשהו את העצבים. זה היה כמעט אינסטינקטיבי. הוציאה לי צו הרחקה."
"אז זה המצב עכשיו?"
"כן, זה המצב: אני לא גר בבית שלי, אני לא מגדל את הילדים שלי, אלא רואה אותם פעמיים בשבוע כאילו אני איזה דוד שלהם, ומשלם לנבלה המון המון כסף."
"אבל כמו שאני רואה את המותגים שאתה לובש, כסף זו לא הבעיה אצלך."
"הבחנה דקה," הוא חייך לעברה. "ואללה את ממזרה לא קטנה. זה נכון שכסף לא חסר, להיפך, יש בשפע, ועל הילדים לא הייתי חוסך, אם אני מגביל אותם זה מטעמי חינוך, את כל מה שאני מונע מהם אני חוסך עבורם. כל אחד יגיע לגיל 17 עם רישיון נהיגה ומכונית רצינית, כי אני מאמין שדווקא המכונית הראשונה צריכה להיות הכי דומה לטנק. מטעמי בטיחות. כל אחד שיגיע לגיל לימודים גבוהים מסודר לחלוטין גם אם יבחר ללמוד בחו"ל. וכל אחד שיתחתן תיבנה לו וילה לאלתר, כמו הווילות של הוריו."
"וילות?"
"כן, מה חשבת? שבגילי אני אגור בצימר? גרתי בהילטון חודש וקניתי לי וילה ברשפון."
"אוהו," אמרה ונעצה עיניים ירוקות זרחניות: "אבל מה אתה חושב לעשות בקשר לנבלה? ומה היא עצמה עושה? היא עובדת?" היא שאלה וידעה שאם תכנה אותה בכינויי גנאי תפגין הזדהות ואמפטיה שהגבר הזה כל-כך זקוק לה עכשיו.
"נניח שאפשר לקרוא לזה עובדת. קניתי לה חנות לעתיקות בכיכר המדינה, שיהיה לה בשביל מה לקום בבוקר. אז היא יושבת שם עם החברות שלה ומוכרת פריט אחת לכמה חודשים. זה לא מכסה אפילו את המסים. בקשר לשאלתך הראשונה, מה אני חושב לעשות בקשר אליה, לדעתי, המצב שלי אבוד. הכלבה השחילה אותי עד הסוף. כבר פניתי לשלושה עורכי דין ואף אחד לא מצא פתרון. את מכירה את הבדיחה על הסיפליס הסיני?"
"לא?" היא הרימה אליו עיניים ירוקות ועגולות.
"אני יכול לספר לך בדיחה על סיפליס בלי שתתבעי אותי אחר-כך על הטרדה מינית?"
"זה בסדר," היא שוב צחקה. זאביק היה במיטבו עכשיו.
"אחד עמד על גשר מעל הנהר הגועש. הוא היה מיואש לגמרי והתכונן לקפוץ. חבר שלו עובר שם, מנסה לשכנע אותו לא לעשות את זה. מה קרה, אחי? החבר שואל. יש לי סיפליס סיני. הזהו שלי שחור לגמרי. הרופא אמר שמוכרחים לחתוך. אין לי עוד טעם בחיים. אני קופץ. לא, אל תקפוץ, אתה חייב דעה נוספת, החבר שלו אומר לו. הלכתי, המתאבד עונה. הייתי אצל מומחה גדול , ראה שהזהו שלי שחור לגמרי אמר מוכרחים לחתוך. אני קופץ. פתאום באה לחבר ההברקה: אמרת שזה סיפליס סיני? כן. אז מוכרחים ללכת לרופא סיני. הוא בטח יידע מה לעשות. ואללה, לא חשבתי על זה, המתאבד עונה והם הולכים יחד לרופא סיני. הרופא בודק ואומר: זה סיפליס סיני. המתאבד שואל: ומוכרחים לחתוך? "לא", עונה הרופא הסיני "לא צריך לחתוך?" מתלהב המתאבד, "בשום אופן אין צורך לחתוך - זה ינשור לבד." עונה הרופא.
"בדיחה של גברים" ענתה הצעירה, מחייכת חיוך מאולץ. "מה המסקנה?"
"הבדיחה מדגימה את מצבי הסופני," בחש זאביק בכפית שבידו את שארית הקפה שבכוס.
"אתה לא חושב לעלות על גשר או משהו כזה?" היא שאלה אותו.
"לא, אני לא הטיפוס. עכשיו הגעתי לכאן, את רואה ממול את הבניין משייש? זה עם האותיות מניאון כחול? שמעת על עורך דין אברהם סטרלינג?"
"כן, זה. בדיוק. הבניין הפינתי – איפה ששני רחובות על שם אבות האומה נפגשים. בקיצור, שמעתי שהוא הכי טוב בענייני
גירושים," היא אמרה בפה מלא עם הביס האחרון של הקרואסון. "אבל לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לרכוש את שירותיו."
"כן, זה גם מה שאני שמעתי. אין, כולם אמרו לי שאני חייב לעבור דרכו ולשמוע מה יש לו להציע."
"נו?"
"טוב, אני לא תולה בזה הרבה תקוות. אבל באתי."
"נו?" היא צחקה.
"בטלפון כבר סיפרתי לו בקיצור מה עובר עלי, והוא אמר שיש מה לעשות. כשהגעתי הודיעו לו שאני למעלה, הוא התפנה אלי לרגע, יצא מהחדר שלו, סגר אחריו את הדלת, ואמר לי 'אני באמצע פגישה עכשיו ובמילא אני רוצה שנחכה לאיה, המדובבת שלנו, כדי שיחד נסביר לך מהי תוכנית הפעולה שהכנו לך'. כבר הזדקפו לי האוזניים. אף עורך דין לפניו לא נתן לי תקווה. הוא אמר שאיה צריכה להגיע בעוד שעה. 'לך תשתה קפה למטה, נעים שם, ותחזור' וזהו. הנה אני פה," זאביק חיקה את עורך דין סטרלינג בדיוק רב, מה שגרם לבחורה מולו ממש לצחוק צחוק עליז. זה החמיא לו והוא אמר:
"לפחות עשיתי מצווה ואת לא בוכה יותר."
"נכון," היא ענתה בעליזות.
זאביק הסתכל בשעונו, נבהל קלות ואמר:
"תשמעי, היה לי נעים מאוד בחברתך, נדהמתי לראות שהצרות של עוד מישהו ביקום כל-כך דומות לשלי, אבל השעה חלפה. אני חייב לעלות."
"היה נעים לחלוק איתך קצת," היא אמרה בהשתתפות והודתה לו על הקפה והקרואסון. "חוץ מזה הצחקת אותי ועל זה תודה מכל הלב," היא אמרה והדגימה כמו ילדה טובה שהכינה היטב שיעורי בית כיצד היא משתמשת מיד בתרגום שלמדה, והצביעה על פירורי הקרואסון.
זאביק אייזנשטיין שילם ועלה למשרדו של אברהם סטרלינג.
"בוא, אני סיימתי את הפגישה שלי. תיכף איה תצטרף," אמר סטרלינג ופתח את דלת חדרו לרווחה.
הם התיישבו בנוחיות בשתי כורסאות זהות: כורסת הלקוח היתה מרופדת, גבוהת מסעד ונוחה בדיוק כמו זו של עורך הדין סטרלינג, מעברו השני של השולחן. כורסה שלישית זהה חיכתה למדובבת. זאביק שאל את עצמו האם הכורסה של העורך דין בתיקון, כי גם הוא ישב בדיוק על אותה כורסה שהועיד לו עצמו. או שאולי בכוונה נבחרו כורסות זהות כדי לתת ללקוח הרגשה נוחה של שיווין בינו לבין עורך הדין? הוא אכן חשב שזה מוצדק. מי אמר שעורך דין צמרת חשוב יותר ממנהל עסקים בכיר כמוהו?
איה פתחה את הדלת, אמרה "שלום" בקול רם, ועמדה לסגור את הדלת.
אוזניו של זאביק הזדקפו. לבו ניתר ממקומו. הוא זיהה בבירור את הקול הזה. הוא הסתובב לאיטו לאחור וראה אותה: זו היתה הבחורה עם הקרואסון מבית הקפה.
"רצינו שתספר את הסיפור שלך הכי חופשי שאפשר," אמר סטרלינג. "רצינו לחסוך זמן, ובמיוחד רצינו להדגים לך את הכישורים של המדובבת שלנו," הוא הרים מבט משועשע אל מול פניו ההמומות של לקוחו החדש.
