סקס, גירושים ומוזה
ארז, שעבר בציון 93 את מבחני הלשכה רק לאחרונה, היה נרגש מאוד. הוא עמד מול אותיות הניאון הכחולות על קיר השייש הנישא אל על. היום זה יומו הראשון בעבודה.
בכל כמה שניות הציץ בשעון שענד על פרק ידו. המחוגים נעו לעיתם כאילו שיש להם את כל הזמן שבעולם. הוא תופף בנעלי העור האיטלקיות על רצפת המעלית. הוא העדיף לתלות מבטו בחלל, ולא להביט בפניה של אשת חברה ידועה שעלתה איתו. המעלית חלפה על פני קומת הרופא. ארז הביט במראה ויישר את העניבה המפוספסת שלו בצבעים כחול וזהב, שתאמה את החליפה הכחולה כהה שלו. הוא העביר את ידו וסירק את שערו הסמיך בקצות אצבעותיו, אסף את תיק העור ויצא החוצה כשדלתות המעלית נפתחו. הוא שוב יישר את עניבתו ובדק את עצמו בפעם המי יודע כמה במהלך עשר הדקות האחרונות. לאחר נשימה עמוקה של אוויר ניגש למכשיר קטן שהיה מוצמד לדלת והניח את אצבעו על חלונית אדומה-זרחנית ולחץ קלות.
קול נעים בקע אל חלל המסדרון: "בוקר טוב וברוך הבא עורך-דין בן-זוהר. המשרד מאחל לך בהצלחה ביומך הראשון." והדלת נפתחה. ארז חייך במבוכה והחליק פנימה. הוא נעמד בחדר המבואה. הדבר שמשך מיד את תשומת ליבו היו הציורים. תמונות שמן מקוריות וגדולות.
אישה בחליפה שחורה וחולצה לבנה ניגשה אליו: "ברוך הבא עורך דין בן-זוהר." היא החזיקה בידה לוח שקוף ועט כסופה ודקיקה. בקצה שלה הבהבה נורית כחולה וזרחנית.
"היי," הוא חייך בנועם.
"אני מלי ואני החונכת שלך להיום." אמרה באירוניה. "מה תרצה לשתות?"
"קפה לאטה עם שתי כפיות סוכר, תודה."
"הנה פינת הקפה והתה. כל אחד מכין לעצמו בדרך כלל. גם הלקוחות."
"נהדר, כמעט אין בית קפה שיודע להכין את המשקה שלי כמו שאני אוהב אותו, והכי לא נעים לי בבתי קפה שמישהו אחר טורח ומכין עבורי." ענה ארז וזרח.
"בוא, אראה לך את המשרד שלך," היא הובילה בזמן שהיא כותבת על גבי הלוח השקוף אותיות בלתי נראות. "לכבוד היום הראשון הקפה כבר יחכה לך בחדר." הם נעו מהלובי לעבר המסדרון. שני טורים של דלתות עמדו דום כאשר ארז ומלי חצו בחרבה. ארז הביט לצדדים, ספק מציץ פנימה, בכל פעם שפסחו על הפתחים. החדרים היו גדולים ומרווחים. בתוכם יכול היה לראות אנשים מדברים עם אנשים אחרים או עם עצמם. מסכי ענק אשר שימשו לווידאו קונפרנס היו תלויים באוויר. וחלונות ענק הכניסו הרבה אור אל תוך החדרים.
"אתה יודע שרק יחידי סגולה מגיעים לעבוד בחברת סטרלינג לישראל," אמרה מלי כאשר הם נעצרו מול פתח בסוף המסדרון. "הגענו."
"זה החדר?" שאל ארז והביט על דלת הזכוכית החלבית הסגורה.
"כן, אתה אמור לשים את אגודלך על האינפרא ולמסור את סיסמתך," היא הצביעה על מכשיר דומה לזה שהיה בדלת הכניסה.
ארז לחץ וסינן לעבר המיקרופון הזעיר שהיה בעצם חריר קטן ושחור במכשיר "open sesamy."
לאחר מספר שניות הופיע על דלת הזכוכית באותיות שקופות ומעוצבות הכיתוב: "עורך דין ארז בן-זוהר," ומיד לאחר מכן בנקישה חרישית נפתחה הדלת לרווחה.
"אני מאחלת לך בהצלחה, תוכנית העבודה שלך להיום מחכה לך על השולחן, אם תזדקק למשהו אתה תדע איך להשיג אותי," מלי נעלמה תוך שנייה בהמשך המסדרון.
ארז עמד מספר רגעים מול הדלת. אם אמא שלי היתה רואה את זה היתה מתעלפת, עברה בראשו מחשבה והוא נכנס פנימה.
החדר היה גדול למדי. המילה האחרונה במחשבים, מדפסות, פקס ומכונת צילום נאמרה אצלו על השידה ועל השולחן. ממול, גבל הקיר החיצוני של הבניין, על חלונותיו הענקיים, עם מערב תל-אביב, ובאופק ניתן היה לראות את הים.
במרכז החדר עמד שולחן זכוכית ענק ועליו מגש ועט כמו שהיו למלי. ממש לידם עמדה כוס וממנה עלו אדים עדינים שהתפזרו אל חלל החדר והפיצו ניחוח עדין של קפה בחלב. בסמוך לספל עמדה אוזניה. עיניו הפקוחות לרווחה נדדו בחדר וקלטו שליד השולחן עמדה כורסת עור שחורה בעלת מסעד גבוה, "זה הכיסא שלי?" התפלא. עוד שתיים זהות לשלו עבור הלקוחות ניצבו מעברו השני של השולחן.
בשלוש פינות של החדר עמדו עציצים גדולים עם קוקטייל של שרכים ושתילי אצבעות בגווני ירוק-לבן וסגול כהה.
ארז ניגש לשולחן והרים אליו את המגש. הוא נגע בעט הכסופה. לפתע הופיע תפריט שנראה כמו דף ביומן אלקטרוני.
"9:00 – פגישה עם סגנית המנהל של חברת עורכי-דין סטרלינג לישראל."
ארז הציץ בשעון "שיט, זה בעוד שלוש דקות."
הוא ענד את האוזנייה ופלט את המילה "שבע."
"כן עורך-דין בן-זוהר, מלי מדברת, במה אפשר לעזור לך?" בקע קולה שהפיץ יופי כמו שדה של אירוסים מצידו השני של הקו.
"יש לי פגישה אצל סגנית הנשיא, ואני לא יודע לאן ללכת..." עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט הסבירה לו מלי שהוא צריך לצאת את חדרו, להמשיך במסדרון עד לקצה ולקחת את המעלית לקומה שמעל למשרד. המעלית מובילה הישר ללשכת המנהל הכללי, ומימין נמצאת לשכת הסגנית.
השעה היתה 9:00 כאשר נכנס ארז לחדר של סגנית נשיא החברה. אישה בשנות החמישים לחייה ישבה מאחורי מכתבה כבדה מעץ מהגוני כהה. מולה עמד מסך שקוף ועליו היה פרצוף של גבר מוכר, היה זה בנצי הרווי מנכ"ל תאגיד הענק הרווי –טלקום, הוא חייך והקשיב לה.
"אין בעיה, בנצי. אנו ניגש ישר לעניין, אני מאמינה שנוכל למצוא איזו שהיא לקונה בחוק. ואם לא, תמיד יש לנו את התקדים של זליגמן נגד זליגמן" היא היתה בעיצומה של שיחת ועידה.
"יופי, את מרגיעה אותי. אז אני מסיר כל דאגה מעלי."
"רק רגע בנצי," היא שמה אותו על הולְד.
"תרגיש בבית," היא פנתה לארז והראתה לו את הכורסה מעברה השני של המכתבה.
"בנצי, אני שולחת לך שני עורכי הדין מומחים בענייני גירושים. הם כבר עודכנו בפרטים. אני בטוחה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, וזה כמובן הצד שלנו."
"מאה אחוז, אז להתראות תמי, ושוב תודה על התגובה המהירה" בנצי ברך אותה לשלום ונעלם בחלל החדר.
"ברוך הבא לחברת עורכי הדין הגדולה בארץ לנושאי גירושים ופלילים," הושיטה תמי את ידה.
"תודה," הוא אמר, לחץ את ידה בעוז והתיישב בכורסה. הוא סרק בקלילות את החדר.
"חשבתי שתהיי...." סקר ארז את פניה, שקמטים זעירים התרשתו על לחייה. שערה היה ערמוני ועיניה לבביות. היא ללא ספק היתה אישה מרשימה.
"מה שלומך הבוקר? אני מקווה שטוב. עבודה רבה לפניך. אך לפני הכל אני רוצה להגיד לך שהתרשמנו מאוד מהמצוינות שאפיינה את דרכך עד כה, וכן מתוצאות מבחני הלשכה שלך. היא התיישבה על הכורסה שלה ותמונה ענקית שניצבה בדיוק מאחורי גבה – נחשפה לנגד עיניו של ארז.
ארז לטש בה עיניים ולא יכול היה להתעלם מיופייה המדהים של התמונה. הצבעים היו עזים במיוחד: השתלבו בה גוונים של כחול עם אדום מלופפים בפתילים של צהוב לוהט שהתחברו לכדורים סגולים מעופפים בחלל ענני כחלחל.
"תשתה משהו?" היא שאלה. ארז לא ענה מייד. הוא התקשה להתיק מבטו מהתמונה.
"מים, בבקשה ד"ר ברק-אור." היא לחצה על האינטרקום הישן שהיה מוטבע בשולחנה.
"במה אפשר לעזור," בקע קולו של ברנרד מהרמקול.
"כוס מים לשותף החדש," ואז לארז: "אתה יכול לקרוא לי תמי."
"אפשר לשאול...." פנה אליה ארז.
"כמובן, תרגיש חופשי."
"קשה לי שלא להתרשם מיופיה של התמונה הזאת. היא מזכירה לי...."
"אני מסכימה איתך, זאת אחת התמונות הכי יפות שראיתי מעודי."
"מי צייר אותה?"
"הרשה לי לתקן אותך: ציירה אותה. מישל אור." היא שלפה משקפיים והביטה לאחור. היא חייכה חיוך ארוך שהבליט את גומות החן שלה, וחזרה לארז.
"כן, היא לקוחה מיוחדת מאוד של סטרלינג." ארז ראה את האושר בעיניה הירקרקות של תמי.
"ולמה זה?" הוא התעניין, שכן התמונה היתה מיוחדת במינה. תמי נשענה לאחור והפליגה אל מרחבי העבר. ארז ישב והקשיב לכל מילה שנאמרה:
"מישל אור היתה החיילת הכי יפה בקריה. היה לה שיער בלונדיני טבעי ועיניים תכולות כמו רגע לפני השקיעה. היא ודורון, שברבות הימים נשא אותה לאישה, הכירו בעת שירותם הצבאי.
היא אהבה אותו והוא אותה. לשניהם היה סוד שכל אחד מהם לא רצה שהשני יידע עליו: שניהם באו ממשפחות עשירות. וכשאני אומרת עשירות אני מתכוונת מהאלפיון העליון של המדינה. הם התאמצו ככל יכולתם להסתיר את זה. אחרי מישל רדפו גברים רבים, אך כולם חשקו בכספה. היא ממש שנאה אותם. עם דורון זה היה שונה: הוא אהב אותה אהבת אמת, הוא היה מוקסם, ולא רק מיופייה, אם אתה מבין למה אני מתכוונת?"
ארז הנהן בראשו ותמי המשיכה בסיפורה.
"מה שדורון הכי שנא זה שמתלחשים עליו שהוא הבן של. שניהם רצו שיאהבו אותם בזכות עצמם. לכן הם טרחו להסתיר את הרכבים הפרטיים שלהם ורוב שעות היום הסתובבו במדים גם מחוץ לבסיס. כשהם הכירו זה את זו הם הציגו את עצמם כאנשים רגילים. את רוב הזמן הם בילו בין כותלי הבסיס והוא הזמין אותה לאכול בסמי בורקס. היא גמרה את כל המנה למרות שהמחיר הזול של המנה גבה מחיר כבד מהרגלי הדיאטה שלה.
"האהבה פרחה וחודש לפני החתונה דורון התוודה בפניה שהוא עשיר ונצר למשפחת אייזן בעלת מפעלים בתעשיית הפלדה העולמית. מישל, התוודתה גם היא בפניו: התברר שהיא היתה שייכת לאותה קבוצת התייחסות. וככה נודעה להם האמת הלא מרה והם התחתנו באהבה ובעושר."
היא ניגשה לפינת ההגשה וחזרה עם מגש קטן עליו היו שתי כוסות שקופות וארוכות עם מים.
היא הניחה אותן במיומנות על תחתיות עור אדמדמות אחת לעצמה ואחת לארז. ארז לגם מן הכוס ותמי הרהרה לרגע.
"הם לא חיכו הרבה ובשלוש השנים הראשונות לנישואין נולדו למישל ולדורון שלוש בנות. בת בכורה בשם נוגה ותאומות בשם הילה וזוהר. הם היו כל כך מאושרים שהחליטו בעצה אחת לעברת את שם המשפחה שלהם עוברת מאייזן לאור. דורון עבד אצל אביו, וניהל את מפעל הנירוסטה באיזור הצפון. הוא ישב במשרדיה הראשיים של החברה, בתל-אביב, ואילו מישל גידלה את הבנות, וזה היה נוח ומסודר.
היתה רק בעיה אחת: דורון חש מסורס לעבוד תחת אביו, ולהיות כל-כך תלוי בו. גם שינוי שם המשפחה לא עזר לו לחוש שחרור כפי שקיווה. העבודה התובענית והריחוק מאשתו רוב שעות היום, אבל בעיקר הבוס הקשה שלו, מולידו, גרמו לו לאבד את החשק המיני. מישל, לעומתו, ככל שבשלה והתקרבה לגיל שלושים גבר החשק המיני שלה עוד ועוד. היא לא היתה מסוגלת לשאת עוד את הלחץ. אז באה ביתם הרביעית סיניה, על שם האבא..."
"והוא לא ראה את ההבדל?" קטע ארז את תמי.
"ידידי, אתה מעוניין לשמוע את ההמשך? אז סבלנות. בכל מקרה, לאחר שהילדות גדלו קצת וסיניה הלכה לגן, מישל התנחמה בחוג לציור ותולדות האמנות. היא ביקשה להעמיק בנושא וכעבור זמן קצר ביקשה מדורון לבנות לה סטודיו. מישל חיפשה את המקום המיוחד של המוזה. את הדרך לזמן אותה בכל לילה, חלומו של כל אמן.
"בין אם מתוך אשמה על זה שלא הביא את מישל על סיפוקה ובין אם מתוך התלהבות שאולי תצא ממנה אמנית דגולה, בנה לה דורון סטודיו מפואר על גג הפנטהאוז. שלושה חודשים עמלו הפועלים כדי לרצות את הקבלן, שריצה את האדריכל. הסטודיו היה בעל מבנה מיוחד: היה לו גג שקוף שירד בשיפוע והיה עשוי מזכוכית מחוסמת וירקרקה. הוא השתרע על-פני 300 מטרים רבועים של רצפת שיש. מישל הוקסמה מהמראות. בהתחלה היא ניסתה לעבוד בשעות היום אך עוד יותר אהבה לעבוד בלילה תחת הכוכבים המנצנצים. זאת היתה התקופה היפה ביותר בחייה. היא עמלה עד שעות הבוקר המוקדמות כפי שפעם סיפרה לי במילים שלה עת נזל הטל על דפנות הזכוכית. וכשהטל התייבש הייתי יורדת חזרה הביתה'.
"וכשנכנסה הביתה החליפה כובע: היא היתה מכינה לדורון ארוחת בוקר, משכימה אותו, מארגנת את הילדות לבית הספר, וכשהוא והילדות יצאו היתה הולכת לישון.
כשדורון היה חוזר הביתה בערב כבר הכל היה נקי, מצוחצח, מנוהל כהלכה, הילדות מטופחות והחיים יפים. מישל ניצחה ביד רמה על צוות עוזרות הבית שהעסיקה, שהעריצו אותה בשל יחסה ההוגן כלפיהן. פה ושם יצאו לבלות, פה ושם נפגשו עם חברים. החיים התנהלו על מי מנוחות וזה העניק לדורון מעט שלווה.
"למישל היתה רק בקשה אחת – לסטודיו אסור בשום אופן להיכנס, כי בשנייה שפותחים את הדלת המוזה בורחת. תחילה דורון חשב שזו בדיחה משעשעת אבל היא התעקשה: אסור לו לפתוח בשום אופן את דלת הסטודיו. 'זה כמו פילם של מצלמה' היא טענה. אם אתה חושף אותו לאור הוא פשוט נשרף. צריך לחכות עד שאני אפתח אותו לתמונות. למרות שהיה מסוקרן לדעת איך היא עושה זאת, איך היא מפיקה תמונות כה מדהימות. דורון כיבד את בקשתה."
"התמונה הזו מיוחדת כל-כך, יש בה אור מיוחד, כמו בציורים של ליאונרדו דה-וינצ'י," ארז התלהב. הוא לא העתיק את עיניו מהתמונה, בכל רגע גילה בה משהו חדש. הוא הביט נפעם והסיפור סביב התמונה התחיל להריח לו בריח קסום של סוד.
"השנים חלפו להן ודורון הפך ממש לזומבי - לא חי ולא מת." תמי המשיכה לספר משחקת בעכבר של המחשב כאילו היה חיית המחמד שלה. "המבנה האתלטי של גופו לא השתנה והוא לא איבד אפילו שערה אחת משערות ראשו. הוא נשאר צעיר לנצח. בכל זאת לא מצא משמעות לחייו. אביו הקשוח הקשה עליו את מרותו מצאת החמה עד צאת הנשמה, כמו שאומרים. לעתים קינא דורון באשתו, שמצאה מפלט באמנות. הסקרנות שלו גברה מיום ליום ולא פעם ביקש אותה רק לראות איך היא עובדת. מישל עמדה על שלה ובכל פעם שביקש נענה בשלילה."
"אני יכול להבין אותה" ניסה ארז להשחיל מילה, אבל מהבעת פניה של עורכת הדין הבכירה למד שלא קוטעים עורך-דין באמצע נאום סנגוריה חוצב להבות, והוא מיהר לבלוע את המלים בחזרה והשתדל להרשימה בדרך ההקשבה שלו.
"דורון העלה רעיונות רבים כדי לפתח את הקריירה של אשתו. 'אין צייר שלא רוצה לזכות בהכרה' הוא טען בלהט. 'צריך להראות את הציורים המדהימים לקהל הרחב, למבקרים, לאוצרי מוזיאונים, קשרים לא חסרים לנו', אך מישל סירבה. ציורים יפהפיים רבים נערמו בערימות, שעונים על קירות, והמרתף כבר היה מלא בהם.
לאחר זמן מה הזמינה מישל את האדריכל שיבצע שינויים נוספים, והסטודיו חולק לשלושה חדרים.
"מישל החלה לעבוד על הציורים בשלשות, בכל חדר ציירה בסגנון אחר. העבודות הגמורות הלכו והצטברו."
תמי הבחינה בהבעות עיניו של הקהל שלה. אישוניו המתרחבים של ארז העידו שהוא הולך שבי אחרי הכושר הרטורי שלה. היא אהבה את זה. ליתר ביטחון התיישבה על קצה השולחן, מה שגרם לחצאית שלה לטפס קצת למעלה. והיא ידעה למה. הרגליים שלה היו הסמל המסחרי שלה.
"דורון, שכל-כך התלהב מהעבודות, היה יורד למרתף מדי פעם ומביט בתמונות החדשות. כל תמונה היתה שונה מחברתה כאילו שכל אחת נעשה בידי אמן אחר. שעות על גבי שעות היה עובר על הציורים ומדמיין איך מישל מסתובבת בניו ארט גלרי שבניו-יורק, מוקפת אמנים, שחקנים, מנהיגים וסלבריטאים. הוא חלם להיות הסוכן שלה.
אך מישל בשלה: פוסלת את כל רעיונותיו. היא אהבה את התמונות לעצמה, ולא הסכימה שעין זר תשזוף אותן.
"מישל טענה שהיא עדיין לא מוכנה לצאת לעולם הרחב. 'כסף לא חסר לנו' היא אמרה לדורון, שהתפוצץ מבפנים בכל פעם מחדש. הוא טען שלא יכול להיות שתמונות כאלו מיוחדות יהיו מעדן לחיך הקירות במרתף. מישל טענה שהיא עושה את זה רק בשביל להרגיע את נשמתה האבודה. ובנשמות אבודות דורון הבין מאד. הוא ידע על מה היא מדברת. מישל טענה שאם האמנות שלה תהפוך למסחרית, כל העניין הזה יאבד את משמעותו והיא תאבד את המוזה, ולא תוכל עוד לצייר.
"דורון ויתר, אך בליבו גמלה החלטה. הוא התנחם בזה שהוא אמנם ויתר לעת עתה אבל הוא ימצא דרך להוציא את מישל שלו אל העולם ושמה עוד ייכתב בספרי ההיסטוריה של האמנות." תמי זינקה לפתע ממקום מושבה, מה שהכניס אפקט של תפנית דרמטית בסיפור. ארז נדרך. הוא התייחס אל הסיפור כמו אל מבחן. טסט קייס. עוד מעט היא תשאל אותו שאלות והוא יצטרך להציע רעיונות משפטיים לפתרון החידה. כמו באוניברסיטה. הוא ניסה לדמיין מה הוא היה עושה במקום דורון. היו לו כמה רעיונות אך הם נקטעו כשתמי חזרה לספר:
"החיים במשפחת אור האירו פנים למישל ולדורון, וזרמו להם בנהר הזמן. הכל תפקד כמו שעון שוויצרי, וככל שגדלו הילדות הן הצליחו יותר למלא את חייו שמחה. מישל תרמה לא מעט לאושר הסטטי והדליקה פה ושם נורות קטנות של שמחה. מכל מקום לא היתה לדורון כל סיבה לאכזבה מהחיים, בגלל מישל. הוא מאוד נזהר שלא להפוך אותה לשק החבטות שלו, למרות שאביו ירד עליו רצח."
תמי הפסיקה מעט ולגמה מכוס המים. היא נעמדה והסתובבה לעבר התמונה. הביטה בה בהערצה. ארז ישב על הכורסה והפליג איתה אל נבכי העבר של משפחת אור. עדיין מחכה לחידה המשפטית שיהיה עליו לפתור. מרוב לחץ לגם מהמים שלו לגימות קטנות וקבועות כאילו שמדובר בכוס תה רותח.
"דורון, שלא היו לו חיים משלו, היה עסוק רק באשתו. יום הולדתה ה-30 התקרב והוא לא ידע את נפשו והתרוצץ בלי סוף, שקוע עד מעל לראש בחיפוש אחר רעיונות מופלאים שירגשו אותה. ואולי גם אותו. הוא הכין לה אירוע מתוקתק בהפקה הוליוודית. דורון היה שקוע בהכנות במשך שבועות. זה מילא אותו עניין. הוא רץ לכל הסידורים בסודיות מוחלטת, נעלם לשעות רבות מהמשרד ואפילו כיבה, לא אחת, את הנייד שלו.
"בבוקרו של יום ההולדת עצמו, לאחר שעזב את הבית, הפתיעו את מישל גלי פרחים מכל המשתלות באיזור. הם מלאו את ביתם עד אפס מקום. מישל היתה בשמיים.
אך ההפתעות היו עוד לפניה: דורון שלח לימוזינה לאסוף אותה ליום פינוק בספא יוקרתי בקיסריה, בג'קוזי פתוח הצופה אל הים, בסאונת אדים ובעיסוי בארבע ידיים ששני גברתנים צעירים הציעו לה.
"בינתיים, בעודה עסוקה בתענוגות גופה, הכין לה את ההפתעה הגדולה לגיל 30: על מישל אור לצאת לאור, הוא חייך לעצמו, שבע רצון ממשחק המלים הקטן שלו. אם מפריע לה שיישבו איתה בסטודיו ואם היא לא מוכנה למכור עבודות אמנות – יש דרך אחרת להפיץ את כישרונה העצום. זה מה שהוא חשב שעה שהכין לה את המתנה האולטימטיבית ליום הולדתה.
הוא בנה לה אתר אינטרנט בעל טכנולוגיה ייחודית וחדשנית. האתר נקרא: אור אלוהים דוט קום. בכל חדר הוצבו שתי מצלמות מהמשוכללות בעולם הטכנולוגי. מישל תשדר בלייב את עבודתה, דורון חרץ במעשיו. אנשים יראו את העבודות המיוחדות שלה ויתנו לה פידבק אמיתי. תוכניתו מזה זמן רב קרמה עור וגידים. הערב בחצות תצא התוכנית לפועל בשעה שמישל תצא אל האור. וזאת מבלי שהפילם שלה יישרף. היא תישאר טבעית אולם למחרת העולם לא יישאר עוד כפי שהיה לפני שראה את עבודותיה. דורון רצה לראות את מישל מופיעה מול כולם: מבקרי אמנות, אספני אמנות, בעלי מוזיאונים, כולם יוכלו להתרשם והיא תגיע לגדולות. ממילא מישל נראית נפלא תמיד, גם כשהיא עולה לצייר, וזה אחרי יום שלם שבו יצאה לבתי הספר, לקניות, לפגישות עם חברות. עדין נראתה נפלא. הטכנאים סיימו להתקין את כל הציוד, הוא עשה טסטים אחרונים, בדק שהכול פועל והצטרף אל מישל לספא מפנק.
דורון במצב רוח מרומם, ביקש להישאר איתה לבד. הוא גייס את כל כוחותיו הנפשיים ובזכות התפאורה הצליח לתנות איתה אהבים. אחר-כך הלכו לאכול במסעדת פאר לאור נרות, והוא ידע שהלילה כשתעלה לצייר והוא ישן שנת ישרים המצלמות תופעלנה ומישל שלו תתגלה לעולם."
"זאת פגיעה בפרטיות? חוק האזנות סתר? חוק הגנת הפרטיות?" רטן ארז כשהבין את מעשיו של דורון.
"תקשיב עד הסוף, זה עדיין לא התחיל," קטעה אותו תמי והמשיכה בסיפורה.
"..ואמנם בלי ידיעתה צולמה מישל במשך כל הלילה, החל מצאת הכוכבים ועד שהטל זלג והשמש עלתה וייבשה אותו. האתר נמצא על אחד השרתים המשוכללים. דורון לא חסך. הוא באמת רצה לגרום לאשתו להתגלות, מתוך הנחה שהיא תתרצה בהמשך. ואכן העולם ראה ונדהם..."
"היא ציירה עם האוזן? שמעתי שיש ציירים ש..." שיסע ארז את בת שיחו מרוב התלהבות.
"ממש לא... בכל חדר חיכה לה גבר אחר, אתה שומע טוב? עירום כביום היוולדו. בכל חדר מישל עשתה את זה בתנוחה אחרת, אחת גמישה מחברתה, וברגע שהזכר נשלף מתוכה – הוא עמד מול הכן וצייר. מישל עברה כמו מדאם מחדר אחד למשנהו. לפי ההתניידות שלה מחדר לחדר, סגירת דלתות ופתיחתן, ברור היה לכל הצופים ברחבי העולם כי הבחורים אינם יודעים זה על זה. בחדר השלישי חיכה בחור חדש. ראו את זה משום שהוא נשאר לשבת לבוש. היא הסבירה לו, קבל עם ועולם, שיש לה סוד: היא גילתה כיצד לזמן את המוזה. אם הוא ייצא אל הציור רטוב ונוטף מיצי אהבה הוא יצייר אחרת לגמרי והרבה יותר טוב. אחר כך היא תעבור ותעבד את הציור, כפי שהיא עושה לציורים של כולם. והעולם ראה ולא שתק."
"איפה היה דורון כשכל זה קרה?" שוב הוא לא התאפק וקטע אותה.
"או... הוא ישן שנת ישרים, בסופו של יום הוא היה עייף ושמח, שלאחר טרחה כה גדולה הוא יכול לשים את ראשו ולישון מלא סיפוק," אמרה תמי.
"אם כך הוא האחרון שידע על מה שהתרחש מתחת לאפו," ארז לגם לגימה ארוכה מהמים.
"נכון. ואילו האתר זכה לצפיית שיא. דורון דאג לשיווק מסיבי מבעוד מועד, שיווק שעבד בתוך הרשת במשך כל הלילה, וכמובן התמונות המחשמלות, המשלבות בצורה רב-תחומית שני מיני אמנות, משכו בלי סוף אנשים. ההתלהבות מהתמונות הביאה אנשים להציע מחירים, אנשים התחרו זה בזה במכירות פומביות שלא נסגרו כל הלילה. נרשמו מחירי שיא. מישל ודורון לא ידעו מכלום. דורון קלט במטושטש שהסלולרי שלו מרבה לצלצל ולהפריע לו וניתק אותו מתוך שינה. מישל חגגה כמו בכל לילה וחוותה אורגזמות בשרשרת. למחרת בבוקר קרו שני דברים: עולמו של דורון חרב, עולמה של מישל התמלא בושה אבל גם מיליונים, והעולם התעשר בתמונות מלאות אור אלוהים. כמו התמונה הזאת. נכון שהיא אלוהית?"
"זה לא יאמן, בלי לדעת מכלום קראתי לתמונה הזאת בלבי אור אלוהים. לא זוכר אם אמרתי את זה בקול או רק חשבתי על זה אבל אין ספק, היא מוארת." ארז התפעם.
"דורון היה הרוס. הוא התהלך כמת חי. לא ענה למאות טלפונים וגם לא הלך לעבודה. אביו שאג כל דקה וחצי בתא הקולי שלו. דורון שקע בדיכאון. הוא לא רצה לדעת על כך יותר. עד שטלפון אחד מאיזור חיוג עמק חפר בו עברו עליו ימי ילדותו סיקרן אותו והוא החליט לענות: עורכת דין ברק. אהבת נעוריו הגדולה. הוא חתך את הקשר בימי התיכון כי היא היתה ערנית מדי ומלאת עצות בכל מה שקשור לניצולת מלאה של כספיו. איך יכול היה לדעת שהיא פשוט תהיה עורכת-דין? וחוץ מזה היא גם לא היתה כל-כך יפה. וכשהכיר את מישל התעלף מההישג שלו לכבוש אישה כל כך יפה וחושנית, שבחרה בו מבלי לדעת דבר על כספו.
"עורכת הדין ברק שכנעה אותו שהדבר היחיד שיעזור לו עכשיו זה להיפגש איתה. היה לה רעיון מבריק אבל יותר מכך היא רצתה שדורון יפגוש בה בשלב זה של חייו. ברק היתה עורכת דין מצליחה, עשירה בזכות עצמה, ובעזרת כספה היא אפשרה לעצמה סידרת שיפוצים אטרקטיבית והפכה אישה נאה למדי. ואכן דורון הופתע לטובה, וזאת בלשון המעטה. היא הציעה לו דרך לצאת בכבוד מהברוך ואף ליהנות ממנו: היא הציעה שהוא יפרוץ במסיבת עיתונאים ויגיד שזה היה רעיון שלו. הוא זה שעלה על סוד המוזה ועכשיו החליט לשווק אותו בגדול. הרי יש להם אותו שם, והשם הפך מותג שאין להחליפו. הוא יפתח מפעל בנתיבות בו יעבדו עשרות אמנים מוכשרים, נשים וגברים, ויהפכו את סוד המוזה לקרדום ההצלחה של מפעל, עם כל ההטבות הממשלתיות כמובן. ועם האטרקציה המינית. זה יצולם וישודר 24 שעות ביממה בעולם כולו. הסיפור של אשתו היה רק הפיילוט בתוכניתו להביא את האושר והעושר כמובן.
'נעשה את זה יחד', הציעה עורכת הדין ברק. 'אתה ואני ננהל ונשווק. ונתחתן. וניקח לכלבה הזאת את הילדות כי היא לא דוגמה ראויה. אנחנו בעצמנו גם נשרה מוזה זה על זה', היא פרשה בפניו את התוכנית היצירתית שלה. 'כמובן שלא לעיני המצלמות', היא הרגיעה אותו.
"פעם ראשונה מזה כמה שנים שדורון התעורר מינית וחשק באישה. הוא הרגיש צעיר. וחוץ מזה, ברק הזכירה לו כי מאחר שחלה עליו ועל אשתו הלוהטת חזקת השיתוף הרי הוא זכאי למחצית מכל המיליונים שמישל מרוויחה מהמכירה של התמונות. שלא לדבר על כך שהאתר שהקים לכבודה היה הסטרט-אפ של כל העסק, וזה עושה את דורון לשותף פעיל ומעורב בעסק המשותף."
"זדוני..." חייך ארז שעה שדמיין לעצמו את פרצופה של מישל, כאשר נודע לה על התוכניות של בעלה וחברתו החדשה.
"סיכום הנקודות עד כה," המשיכה תמי בסיפורה, "דורון הציל את כבודו, מצא בת זוג חדשה שעוררה לתחייה את חיי המין שלו, הוא זכאי למחצית הרכוש ולמחצית מהמיליונים שעשתה אשתו בין לילה ושעוד תעשה עד הגירושים."
"ומישל?" הצליח ארז להשחיל מילה.
"מישל ישבה בוכייה במשרד הזה ממש: היא התאבלה על הבושה בפני משפחתה המורחבת והמצומצמת, על כך שהפסידה את בעלה ואת עולמה המסודר, שלא נדבר על הכתובה, ששווה כמה מאות אלפים. חצי מהרכוש הלך וגם המוזה.
"דורון, לעומת זה, חגג בתקשורת, בין לילה הפך לסלב. בטלוויזיה הוא ענה לשאלה אם לא מפריע לו שכל העולם ראה את אשתו. דורון מבלי להניד עפעף הביט היישר לתוך מצלמות האולפן ואמר: 'הקרבתי את אשתי על מזבח האמנות'.
"סטרלינג ומישל ישבו ממש כאן בחדר הזה, הוא ייצג אותה כפי שבוודאי הבנת. החדר אמנם היה שונה במקצת מכפי שהוא נראה היום. בכל זאת הכנסתי בו מעט מטעמי. הם צפו בדורון בטלוויזיה. מישל בכתה בכי תמרורים וסטרלינג דיבר עם אדם בשם עמיחי. לאחר שיחה של שעה שלמה, כאשר מישל קולטת חצאי דברים, בוכה, גבה סטרלינג ממישל שכר טירחה לא מבוטל ושלח אותה הביתה."
"והיא הסכימה?" השתומם ארז.
תמי התעלמה, "דורון המשיך להתראיין וסיפר על הצעדים הראשונים להקמת מפעל המוזה בנתיבות: 301 בחורים ובחורות, אמנים צעירים, יקדשו את המוזה וינסו להביא את אור האלוהים לעולם כולו.
"עמיחי, אחד מעורכי הדין המבריקים בארץ ומומחה לקניין רוחני, ארגן את כל הציירים שעבדו עם מישל ותבע בתובענה ייצוגית את זכויות היוצרים שלהם."
"נדמה לי שרק למעלה מעשרה תובעים יכולים לתבוע ייצוגי אז כמה באמת היו לה?"
"האמת? זה לא משנה כי את הנוקאאוט הכניס סטרלינג בפגישה ב-4 עיניים עם דורון אור.
"הוא אמר לו: 'אם כל מה שקרה הוא תוכנית ידועה מראש שתכננת הרי עברת עברה פלילית ועורכת הדין שלך שותפה'.
"דורון היה המום כבר בסיבוב השני. בעודו מנסה להתאושש מהמכה, המשיך סטרלינג בטקטיקה שאנו קוראים לה 'התחבב על האויב'.
"'אגב, אני יודע שלא תכננת את זה מראש. ואני מתאר לעצמי מה עובר עליך. אני משער שזאת היתה דרכך הציבורית לצאת מזה בכבוד. אני מכבד את זה ואני לא מתכוון להגיש תלונה במשטרה, ולא לסבך אותך על עבירה לפי חוק הגנת הפרטיות וחוק האזנות סתר. כגבר אני אומר לך, כל הכבוד על הפתרון היצירתי שמצאה לך עורכת הדין שלך. עכשיו בוא תחליט אם ידעת מה אשתך עושה בלילות או לא'. הטיעון של סטרלינג היה חזק. דורון הבין שיש לו הרבה מה להפסיד. לפחות במקרה הזה. עדיין היתה לו קריירה בתאגיד הפלדה, ילדות ואהבה חדשה. חבל להחליף את כל אלה בעבור ישיבה בכלא. אם היה מדובר רק באביו אולי היה שוקל את זה."
"הוא לקח את הצעתו של סטרלינג, אני מניח," העיר ארז.
"כמובן, גם אתה היית נוהג כך, לא? לאחר הפסקה קצרה חזרו הצדדים לאולם הדיונים. עורכי הדין הציגו את הפשרה בפני השופט. הפשרה הפכה להסכם אותו אישר השופט כהסכם הגירושים. השופט בעצמו היה המום, הרי איך ייתכן שיתבצע מהפך של 180 מעלות בתיק שכמעט נראה בטוח. הוא פנה לדורון ואמר: "אני מוכרח להסביר לך על מה אתה חותם כי אני לא מבין למה אתה מוותר על כל רכושך ומוכן לצאת עם סכום, שאולי שווה לדירת מגורים ממוצעת ברמלה. גם אני ראיתי את האתר וגם אני עקבתי כל הלילה אחרי התמונות הקשות, והעניינים לטובתך, ויתכן שהחמצת משהו מבחינה משפטית?"
"דורון המובס השיב לשופט שכבר הסבירו לו הכל ולמרות זאת הוא מוותר. השופט ציין לעצמו בפרוטוקול כי 'מוזרות הן דרכי בני זוג'."
"ומה עלה בגורלה של עורכת הדין המבריקה?" שאל ארז בעיני ילד שמספרים לו סיפור טוב לפני השינה.
"באשר לעורכת הדין ברק, בעודה מעכלת את התבוסה ניגש אליה עורך דין סטרלינג במסדרון בית המשפט ואמר לה: 'תראי, דורון לא ממש הפסיד. בכל זאת, הוא לא נכנס לכלא. הוא יצא מכל הפרשה בכבוד, הוא מבלה עם אישה אוהבת והוא יתחיל את חייו מחדש. ובל נשכח, הוא עדיין נצר למשפחת אייזן'. היא חשבה על זה והגיעה למסקנה שאפשר לספר את הסיפור הזה גם ככה. לאחר שכולם עזבו את האולם ועורכי הדין צעדו במסדרון, נעצר סטרלינג ופנה שוב לעורכת הדין ברק: 'לך באופן מקצועי אני יכול להסביר את נפלאות האינטגרציה: צריך לראות את כל התמונה ולתכנן תמיד כמה מהלכים קדימה. אם אפשר צריך לדעת הכל מראש. אין דבר כזה קצוות לא סגורים, כי בדיוק שם הלקוח שלך ייפול. אבל גם את לא הפסדת במשפט הזה: אני מלא התפעלות מהדרך בה ניהלת את התיק וכאות הערכה אני מציע לך לעבוד איתי'."
"וואו! חתיכת סיפור," פלט ארז ולגם את שארית המים מהכוס. "מה באמת נגמר, ברק הזאת עברה לעבוד איתכם?"
תמי התרווחה בכורסה, שילבה רגל על רגל ואמרה: "כמובן, אתה מביט עליה."
ארז הסתכל עליה המום, מתפתל כולו לסימן שאלה אחד גדול.
"לאחר הקייס הזה התחתנתי עם דורון, לשם המשפחה שלי הוספתי גם אור, ועכשיו אני ברק-אור, ותאמין לי זה נעשה מסוכן. זהו, והתחלתי לעבוד כאן במשרד. סטרלינג לימד אותי את רזי המקצוע הכוללים אסטרטגיות וטקטיקות של גירושים. ברבות הימים הפכתי לבעלת מניות בכירה בחברה" היא סיימה.
"אז התמונה הזו בשבילך היא אות ניצחון? או שאולי היא נותנת לך מוזה להצלחות שלך?" עקץ ארז.
"ובאשר אליך בחור כארז. אני רוצה להגיד לך שכשפגשתי אותך לפני חודש בתיק של 'קליימן נגד קליימן', ידעתי שאותך אני מחפשת. טענת בשם הקליימנית בלי קווים אדומים, בתחכום רב וכמעט ניצחת אותנו. זה הזכיר לי מאוד את הדרך שבה מתנהלים העניינים בחברה שלנו. אתה סיפקת את הסחורה, ממש כמו שזה קרה לי לפני שנים, וזאת הסיבה שאתה נמצא איתנו." חתמה תמי את השיחה. ארז הרגיש שאצבע אלוהים פונה לעברו, מצביעה עליו, ומושחת אותו בשמן בלתי נראה, שישנה את חייו.
