גירושים כאומנות מלחמה
אז קבענו
"אני נשבע שאני הולך לכסח אותה" הוא אמר ונשען על המכתבה בהול הכניסה לווילה.
"אוח... אלוהים, איך הייתי עיוור?" הוא הביט שוב על שורות המספרים.
" העברה של 50,000 יורו לחשבון בציריך?" הוא דילג משורה לשורה על קובץ הניירות.
"מה היא חושבת לעצמה?" הוא שמט בכניעה את תיק הצד שבידו.
"הנה עוד 160,000 לחשבון בבהאמא'ס..." הוא נאנח, ספק עמד ספק התיישב על המכתבה.
הוא שלף את הנייד שלו וחייג. רק האור הכחול דיגיטאלי זהר בעלטה החיוורת.
"המנוי אינו זמין" בקע מהמכשיר קול מכני של אישה. הוא ניתק ואסף את הניירות.
זאת היתה הפעם הראשונה שיונתן ברנשטיין נקלע למבוכה עזה. הוא חצה את הווילה לעבר חדר העבודה שלו, הממוקם בקצה הסלון. נעמד מול דלת עץ כבדה והקיש על הקודן קוד בן ארבע ספרות. נקישת בריח נשמעה, דלת העץ נפתחה לרווחה ויונתן נכנס לחדר וצנח על כורסת המנהלים שלו.
הוא לחץ על המשיבון והקשיב בחוסר עניין לשלוש הודעות. בסיומן התקשר לרפי, חברו הטוב.
"היי, מה שלומך?" הוא אמר ומזג לעצמו כוסית.
"כן, הרגע חזרתי," מילא את הכוס עד הסוף.
"לא, הפעם בזמביה," השיב וצנח שנית אל כורסתו הנוחה.
"בערך, עסקת נדל"ן בשווי 20 מיליון דולר," אמר בגאווה לא מבוטלת.
"כנראה חוגגת" יונתן ניחש.
"לא בקשר לזה התקשרתי," יונתן הגיב.
"כן, כן לגביה," הוא התעקש ונעץ את מבטו בקודן מבעד לדלת הפתוחה.
"תקשיב, עליתי על משהו שכנראה קלרה מבשלת מזה זמן מה, בוא ניפגש."
"לא, זה קשור לכסף."
"כן, חייבים."
"מה דעתך על ארבע?"
"אה, אני מבין... טוב, אז קבענו?"
"כן, בשבע, במקום הקבוע, ביי."
יונתן הניח את המכשיר בכיסו, יצא את החדר וטרק את הדלת. בהליכה מהירה חצה שנית את הסלון עד שהגיע לגרם מדרגות לולייניות. הוא טיפס שתיים שתיים עד לקומה השנייה. גמע מסדרון עד סופו ונכנס לחדר השינה. הוא פשט את בגדיו מעליו, עטה על גופו מגבת ריחנית ולבנה ונכנס לחדר האמבטיה.
