גירושים וחכמתן של נשים
ליעקב נמאס מנשים. הוא היה גרוש פעמיים בן חמישים ושתיים, היו לו שני בנים בוגרים, הוא גר בדירה הקטנה שלו ונסע באוטו הקטן שלו והיה לו סופסוף שקט.
העבודה במשתלה הרגיעה אותו, והוא ניתב את כל רגשותיו לבוגונוילאות והגרדניות, כי פרחים לא יכולים לפגוע או לסחוט. בגירושים האחרונים אשתו גרמה לו לפיצוץ בנימי העין. הוא הרגיש שהוא נקרע מבפנים. עורכת הדין של אשתו והשופטת האמינו לאשתו שהוא אלים רק בגלל שהיה ענק. אבל מי שהכיר אותו ידע את האמת: יעקב לא היה מסוגל להרים יד על זבוב. אולי רק כדי לגרש אותו. אבל אשתו השנייה היתה אישה חכמה, עורכת הדין שלה עוד יותר והשופטת הייתה חכמה מכולן.
נמאס לו מחכמות. נמאס לו מנשים חכמות. הוא לא יצא לבלות ולא הכיר אף אחת ולא עזר מה שאמרו לו החברים או הבנים. שומר נפשו מנשים יחיה, כך נהג לומר. בניו מאשתו הראשונה, יגאל ומוטי, אמרו לו: "אבא, אל תישאר לבד, לא טוב היות האדם לבדו."
"אבל הוא לבדו בין כה וכה," יעקב ענה מיואש והמשיך לגור לבד, מחכה לחגים כדי לפגוש את בניו האהובים. בכל זאת, ורק מהשעמום, הוא גלש לאתר שמשדך נשים מאוקראינה. והיתוש של טיטוס התחיל להטריד אותו בתוך המוח ומחוצה לו: הוא ראה תמונות של צעירות, חטובות, סקסיות, גוף מדהים, עושות הכל במיטה. יעקב התחיל לחשוב ברצינות על האופציה האוקראינית, אבל זה היה אתר לרציניים בלבד ולמטרות נישואין.
"עד כאן." לנישואין הוא לא היה מוכן. היתה רק בעיה אחת: התמונה של סבטלנה, יפהפייה בלונדינית, ברבי של ממש, הלכה איתו לאורך כל הדרך. בשוכבו ובקומו. דבר ראשון בבוקר ראה אותה מול העיניים: יד אחת על המותן ובאצבע מזמינה היא לכדה אותו, נשקה לו בוקר טוב. היא לא משה מנגד עיניו יומם ולילה. כמעט כמו התורה. שיער הבלונד שלה נראה לו טבעי. שומה קטנה מעל השפה הימנית הוסיפה לה חן וטבעיות, ושני קמטים בצדי העיניים יצרו משולשים כמו זנבות דגים לשתי עיני הים שלה.
לאט לאט בעבודת שכנוע נפלאה, שהוא השקיע בעצמו, האמין יעקב שסבטלנה לא יכולה להזיק. היא לא יודעת עברית, היא צעירה בת 25 והיא חסרת ניסיון. הוא יבדוק פעמיים לפני שהוא לוקח אותה ויוודא שהאיי קיו שלה לא עולה על זה של ילדה מתבגרת- זה מה שהיא: ילדה צעירה לנצח.
רק דבר אחד היה חשוב לו: לזכר אמו הוא הציב לעצמו תנאי – סבטלנה חייבת להיות יהודיה ובת להורים ממוצא אשכנזי. הוא אמר לעצמו שאין הרבה סיכויים למצוא שילוב כזה, ולכן סביר להניח כי כל הפנטזיה הזו תרד מעל הפרק. להפתעתו סבטלנה היתה יהודיה – וזה היה אות משמיים. הם התחתנו כדת משה וישראל.
למרות שמצא אותה באתר של נשים מאוקרינה, למעשה היא גרה בכפר קטן וקפוא על גבול סיביר בבית מעץ עם אמא, אבא, סוס, פרה ותיש. הנוף היה הררי ומושלג רוב ימות השנה. הלילה ירד כבר בשתיים בצהריים והשמש זרחה בעשר בבוקר. יעקב לא הסתדר עם הקור והשעות המבלבלות. בייחוד שלא היה מה לראות בטלוויזיה, כי לא היתה להם.
התברר לו שנשים רוסיות שמגיעות לגיל שמונה עשרה מוצאות את הזמן להגיע לעיר הגדולה בקרבת הכפר, שלוש עד שש שעות נסיעה ברכבת, להצטלם ולשתול את פרטיהן בכל מיני אתרים. ומדי פעם היו חוזרות לשם לבדוק אם העלו בחכתן גברבר או שניים.
לאחר שהשאיר סכום לא מבוטל של מזומנים ירקרקים בתוך המטפחת הפרחונית של אמא של סבטלנה, אצל המתווכים ואצל הערֵבים הוא חזר עם סבט, כפי שאהב לקרוא לה בקיצור, לישראל. ברוסיה לא היה טעם להישאר, הוא הרגיש שהוא לא ישתלב בעבודה המפרכת עם הפנים קרוב לאדמה, ופעם בשבוע בפאב הכפרי, שעוד קראו לו בית מרזח. כולם שם עסקו בחקלאות שורשית, ואילו יעקב אהב חקלאות קטנה – חממות פרחים ממוזגות עם בקרת לחות מתקדמת.
"כמה כבר יכול מוח להתפתח בסביבה פרימיטיבית כל כך?" שאל יעקב את עצמו כשראה את המכונות החקלאיות המיושנות. תשובה לשאלתו הוא קיבל אחרי החתונה: מלבד חיי מין משגשגים, וחיי שיתוף הרמוניים בשתיקה רוב שעותיהם המשותפות סבט לא הפריעה ולא התערבה בשום דבר. הוא צחק כשנזכר בזוג אחד מושלם שהכיר. כל חייו ספר על כף יד אחת את הזוגות המושלמים אבל הזוג ההוא היה משהו מיוחד בתלות ההדדית וב"ביחד" ששררו ביניהם, והסוד שלהם היה פשוט מאוד: הוא לא שמע והיא לא ראתה. יעקב יכול היה לשלוח את סבט לאולפן, אך העדיף שתשב בבית. למה היא צריכה עברית, כאשר כל מה שהיא יודעת הספיק בהחלט כדי לקיים מסעות של עונג אינסופיים בלילות החורף הארוכים והחשוכים.
יום אחד, בדיוק כשהיה צריך לספק לגברת מינקוביץ מהרצליה פיתוח צמחים ופרחי שדה ארצישראליים מתורבתים התקלקלה המכונית הישנה. גברת מינקוביץ דרשה פרחים נדירים ויקרים ביותר כמו גרגיר הנחלים ממשפחת המצליבים, שום שעיר ממשפחת השושניים ולִבְנֶה רפואי ממשפחת הלבניים. יעקב היה מיואש לגמרי. הצמחים האלה ירקבו במכונית. אם יוציא אותם עכשיו הביתה הם לא יחיו בתנאי חממה, יגיעו במצב ירוד ,הגברת הנכבדה לא תקנה אותם וכל עמלו יעלה בתוהו. הוא עמד והספיד את הדְבֵקָה הזיפנית ממשפחת הפואתיים כשסבטלנה הביאה לו את רעיון חייו. זאת היתה הפעם הראשונה שיעקב ממש אהב אותה. נפלא. אם הרעיון יעבוד הוא לא יהיה חייב לוותר על המכונית הישנה שלו. יעקב אהב את הדייהו שלו, הוא לא רצה מכונית מנקרת עיניים. הוא נשכב על קרטון מתחת למכונית, שעוד היו עליו גושי בוץ קטנים בגלל העציצים שנשא במכוניתו, וניסה לאתר את התקלה. מתפלש בבוץ מלמטה ובגריז מלמעלה ובעיקר מתפלש בייאוש עשתה סבט מעשה ששינה את חייהם. סבט, שכל אותה העת עמדה מאחוריו והגישה לו כלים, החליטה לנסות. גם היא נשכבה על לוח הקרטון, שיותר מששמר על ניקיון בגדיה ושערה תרם ללכלוך שלהם. היא התבוננה במנוע ולאחר מבט או שניים דחקה את עצמה החוצה וביקשה בעברית מאוד בסיסית שייקח אותה לכפר חקלאי.
יעקב התפלא על הבקשה המוזרה, אך אז נזכר מאיפה סבטלנה הגיעה. הוא השאיל את הרכב של השכן שלו והם נסעו לטירה, עיר ערבית בצפון השרון. כשהגיעו הצביעה סבטלנה על מוסך לציוד חקלאי: "חליל את חליל" היה כתוב בשלט ענק על מבנה מט ליפול. יעקב הגיע עם הרכב עד לפתחו. חליל, גבר בעל חזות ערבית, היה מוכן למסור כל דבר, את כל המכונה, חלקים ממנה, את אשתו, חלקים ממנה, מה שהלקוח רצה לקנות. הוא ישב על כיסא רעוע והזמין את יעקב לשאיפה מהנרגילה. בינתיים סבטלנה הסתובבה בין הכלים החקלאיים הישנים.
"חתיכת אישה מצאת לך", נשף חליל את עשן הנרגילה שהדיף ריח תפוחים מהול בגראס. יעקב שתק והביט באשתו המפשפשת בין ערימות המתכת, וחלקי הפלסטיק, חוטי הנחושת והחשמל.
"תשתה קפה?" המשיך חליל בניסיון לבחון את האורחים שלו. יעקב הנהן. קפה ראשון לכבוד האורח. סבטלנה חקרה קומביין ענק. היא גררה קרטון קרוע והשתטחה על הרצפה. אחזה בגוף הקומביין ונבלעה מתחתיו.
"וואלק, היא יודעת את העבודה," אמר חליל את חליל ומזג כוס שנייה לכבוד המארח. יעקב לגם אותה בשלוק אחד.
"אח שלי זה לא וודקה," אמר חליל מופתע לראות את יעקב שותק ומסתכל על אשתו כאילו שהיא מבצעת מופע קסמים. חליל הסתכל וצחק: איך יכול להיות שאישה, אפילו עם מכנסיים, אבל בנעלי עקב גבוהות תזחל מתחת למכונות. הדבר השני שהפליא אותו זה איך בעלה יושב בשקט, שותה וצופה בה. "מה אתם מחפשים?" שאל חליל.
"לא יודע," ענה יעקב מהופנט מבלי להעיף מבט לעברו. רק סבט היתה לו בראש. מה היא מחפשת? היא יצאה מתחת לקומביין והמשיכה לפשפש בערימות החלקים שעמדו לידו.
"תגידו לי מה אתם מחפשים, אולי אני יכול לעזור," המשיך חליל והפריח עוד עננה לבנבנה ומתוקה בחלל האוויר.
"שששש," יעקב השתיק אותו, "תסתכל עליה, זה לא מרתק?"
חליל הביט ביעקב ואחר-כך בסבטלנה ושתק.
סבטלנה סקרה מחרשה פשוטה. לפתע היא חזרה בצעדים מהירים אל יעקב וקראה לו שיבוא איתה. גם חליל הצטרף. היא הצביעה על חלק קטן בגודל של אגרוף, בצבע אפור שחור עם חלקי פלסטיק ישנים מגואלים בשמן וגריז, כאשר מתוך גוף החלק יצאו צינורות בצבעים שונים. סבטלנה סימנה ליעקב לקנות את החלק הזה. חליל פירק אותו תוך דקות. יעקב שילם והם חזרו לתל-מונד לביתם הקטן. החלק הזה לא היה יקר יותר מקילו תפוחי אדמה והוא פתר את הבעיה.
בדרך הביתה לא היה קץ להתפעלותו של יעקב מאשתו הצעירה והסקסית. הוא שאל אותה שאלות אך היא גמגמה בעברית עילגת ולא יכלה להסביר לו. מדי פעם היא רק אמרה "נו, טוב... נו, טוב."
כשהגיעו הביתה הרכיבה סבטלנה את החלק, לאחר רבע שעה של התעסקות היא בקשה ממנו להתניע. המכונית קרטעה לרגע והמנוע פעל. המכונית אפילו לא גמגמה. יעקב הלך שבי אחרי אשתו. הוא הוציא מתוך הערימה ציפורנית נפוחה ממשפחת הציפורניים והגיש לה. בלב אמר, לעזאזל הגברת מינקוביץ, יותר פרח פחות פרח היא לא תרגיש, ואם היא תרגיש לעזאזל הכסף, בשביל אישה זהב כמו שלו?! סבט התרגשה מאוד מהמחווה.
הוא לא חשב הרבה, הוא הבין שהתרנגולת שלו מטילה ביצי זהב. ידע כזה במכונאות חובה לרתום לאיזה עסק מועיל. הוא התייעץ עם כמה ממכריו שעסקו בתחום. הם סיפקו לו נתונים כמה יעלה לו מוסך ומה יהיו ההוצאות. תוך מספר ימים הוא הפך את המשתלה שלו למוסך. הוא הוציא את הביגוניות, הסחלבים והגלדיולות לפנסיה. רצועות פח אפורות החליפו את זכוכיות הענק בדפנות המשתלה. הוא צבע אותן בוורוד זוהר ותלה עליהם מכל הצדדים "בום-נוס פתרונות במכונאות מתקדמת לרכבים." להשלמת המשימה חזר יעקב לחליל את חליל. הפעם הם ישבו על שלוש כוסות קפה. אחת לאורח, אחת למארח ואחת לעסק שסגרו: החלפים יגיעו ברובם מהשטחים. כל מיני חלקים של מכונות חקלאיות, מכונות תעשייתיות ומכוניות משומשות. רק על נץ-חלב צרפתי ממשפחת השושניים הוא לא יכול היה לוותר. מה שטוב לגברת מינקוביץ טוב גם בשבילו.
יעקב הקים אתר באינטרנט והחל מפרסם את המוסך. השמועה עברה מפה לאוזן. עיקר הקליינטים שהגיעו היו אלה שרצו לשפר את הרכבים הישנים. "קאר טיונינג" הם קראו לזה. סבטלנה לבושה בסרבל ורוד, עם קוקו גבוה היתה דוחפת את ראשה לתוך קרבי המנוע, מפשפשת פה ומחטטת שם, מנגבת את ידיה מהגריז והשמן, ניגשת לאחד המדפים שניצבו בצמוד לדפנות המוסך, שולפת חלק ולעיניו המשתאות של הלקוח מרכיבה אותו בשכיבה מתחת לשסי. מי שמע על אישה יפהפייה בסרבל ורוד בתוך מוסך, שחבלבלי שדה ממשפחת החבלבליים עוד התרפקו על קירות האסבסט שלו, שמתקנת מכוניות תוך דקות ספורות ובזיל הזול? זה היה קטע בלתי נתפס. היא התאימה יותר להיות נערת אפריל בלוחות השנה שמוסכניקים נוהגים להחזיק כדי להסיח את דעת הלקוחות שלהם שעה שהם מפרקים להם חלקים מהמנוע כדי להרכיב במכוניות של אחרים. השמועה עשתה לה כנפיים. לקוח מביא לקוח שמביא עוד שני לקוחות. בהתחלה היו אלו החלקים של מכונות חקלאיות שיצאו מכלל שימוש, ממש כמו בקולחוז, ולפעמים גם של מכוניות משומשות שהחליפו את החלקים המקוריים. יעקב למד לעקוף את המחשב השתול במכוניות החדישות, כך שיעבוד גם עם חלקי המכונות הישנות, גבה הרבה פחות כסף עבור התיקון מאשר רוב המוסכים בארץ והתור ארך אצלו כרחוב וחצי צפונה מהמוסך.
סבט הפכה ליועצת הראשית. התפקיד שלה הצטמצם לנסיעות לשטחים והצבעה דוממת על החלקים הדרושים. יעקב עמד על כך שגם עתה תופיע לעבודה בסרבל ורוד, אף שהוא הוכתם כבר לא מעט בכתמי שמן מכונות, אבל הוא ידע שהלקוחות מזילים ריר לשמע הסיפורים על הסרבל הזה. גם השלט החדש שנתלה חמש מאות מטר לפני המוסך כלל אישה בלונדינית שכיפותיה בולטות לה מבעד לסרבל ורוד והיא מצביעה לעבר המילים: בום-נוס.
יותר ויותר למדה סבטלנה להכיר את החיים בטירה. עד מהרה קלטה שחליל את חליל הם בעצם חליל וג'מאל, אבל למי זה בעצם איכפת, אמר לה בעלה כשהאירה את עיניו בנקודה. ביחד עם חליל וג'מאל היא פיתחה את המלאי ובנתה מחסן חלפים חלוד ומפואר. הנה זו חכמת הכפר. היא למדה ערבית בכישרון טבעי יותר מהר משקלטה את העברית. בעברית כמעט שלא דיברה, ועל יד הלקוחות, ובייחוד לקוחות שעמדו ושוחחו עם יעקב, הקפידה ללבוש את פני נערת אפריל. היא לא שכחה לפנק את בעלה במיטה, וזכרה לא להתווכח איתו לעולם. בנוכחות לקוחות היתה רק בלונדינית ושתקה, וגם בחדרי חדרים דאגה לא להפגין כישורים מילוליים.
ההון שצברו טיפס במדרגות המס במהירות האור.
"סבט, אני מה זה מאושר שמצאתי אותך. אני חושב שזה בא לנו משמיים," הוא אמר כשהם שכבו במיטה לאחר סקס פראי.
"אתה אותי אוהב?" היא שאלה בעברית שלה.
"כן, אני אוהב אותך," הוא ענה בחיוך מתוק של תינוק.
"בכפר שלי אומרים: איפה יש אהבה יש גם אושר והצלחה," היא הוסיפה.
"אם כך האהבה בינינו היא הדדית," יעקב חיבק אותה.
"הדדית?" חזרה על השאלה בהבעה של טמטום. ויעקב היה מרוצה עד השמיים.
"הדדית זה ביחד, משני הכיוונים," הוא ניסה לפרש לה בשפה פשוטה.
"אם יש אהבה הדדית, צריך ילד," היא אמרה. הנים בעין של יעקב התפוצץ על המקום. הוא נזכר בשיחה שלו עם יוסי חבר שלו, שהביא אוקראינית לפניו: "אם הרוסייה תרצה ילד, תדע שזה הסוף שלך, אצלן זה בא טבעי. אך אם אמא שלה לא בסביבה ואין מי שיטפל בילד היא תתרכז כולה אך ורק בו. ואתה תאבד אותה פור אבר."
"ילד?" הוא שאל שאלה רטורית. "יקירתי, אין לנו זמן לילד."
היא מאוד התאכזבה, והדבר שהכי בא לה לעשות היה להפנות לו את הגב ולבכות. אבל היא התאפקה. במקום זה היא נשקה לו על מצחו וירדה אל שפתיו. היא חיבקה את יעקב חזק-חזק ושמרה על כלל הברזל שלה – לא להתווכח.
ככה עברו שמונה שנים. סבטלנה, שהגיעה ארצה בת 25 , עמדה לחגוג את יום הולדתה ה-33. יעקב, לעומתה, התקרב לגיל 60. סבטלנה רצתה לחפש לעצמה חיים. היא אמנם נרגעה כלכלית אבל רגשית היה לה ריק, כי יעקב לא השתנה – מהתחלה ועד כה רצה רק פעמיים בשבוע תשמישי מיטה ושקט בכל שאר ערבי השבוע. בואו נגיד שעוקץ-עקרב עגול-עלים ממשפחת הזיפניים הוא לא הביא לה יותר, אף על פי שלא היה צריך חממה כדי לקטוף אותו בר בשדה ולרגש את ליבה.
האהבה התחלפה ממרוָה ריחנית ממשפחת השִֹפתִיים למצילתיים מצויים ממשפחת המצליבים. או במילים פחות בוטניות: שעמום טוטלי. עבודה בית שינה, עבודה בית שינה... אלו לא היו החיים שסבט רצתה. מיום ליום וככל שידעה יותר עברית, נראה לה יעקב פשוט טמבל או לפחות האיש הכי יבש בארץ. לפעמים בלילות בודדים בהם יעקב ישן כמו סוס היא שקלה פרידה ממנו. אבל טרם הסתכלה כה וכה וענן שחור וכבד נראה באופק והפר את שלוותה: שני הבנים שלו, יגאל ומוטי, התחילו להופיע לעבודה במוסך, וליתר דיוק ברשת המוסכים של בעלה. הוא נתן להם תפקידי מפתח: לדאוג שהכל ידפוק כמו שעון שוויצרי ולא יזייף. השניים נטמעו בעסק הענֵף וכל אחד יצא עם משכורת שמנה ורכב מנהלים, המותיר שובל כבד של רושם..
את סבט זה הרתיח – אך כלל הברזל שהביאה עימה מרוסיה - לא להתווכח, עמד לה גם הפעם, והיא גילתה שליטה עצמית מופלאה. דבר לא בצבץ מבעד לסרבל הוורוד.
עוד טרם תכננה במוחה כיצד לדבר עם בעלה על המצב, התגלה אצלו גידול בבטן והוא נשלח לביופסיה. הבנים ניהלו את העסק, פינו לה מספיק זמן והיא ישבה על יד מיטתו בבית החולים.
"יעקב, מה יהיה עם המצב שלך? מה יהיה עם העסק?" שאלה אותו.
"הכל יהיה בסדר," הוא נאנח. "אני אצא מזה, אהובתי. לא אתן לסרטן לנצח אותי."
"ומה אם לא? אני לא רשומה בעסק. מי ינהל אותו?" היא החלה לדאוג.
"הבנים שלי, לפני שנה רשמתי צוואה והם יקבלו את העסק," הוא ליטף את שערה. "את תמשיכי לנהל אותו מעליהם בשכר מלא, אז אל תדאגי לא שכחתי אותך."
"אבל מה איתי?" היא שאלה.
"את תמיד היית מליון דולר. וזה גם מה שתקבלי," אמר לה יעקב ואחז בידה כולו מתכווץ מכאבים. סבטלנה ניגבה את הזיעה ממצחו ונשקה לו שוב. בפנים הכל געש אצלה. המוסכים היו שווים כבר הרבה יותר ולא היה צריך להיות חכם גדול כדי לדעת את זה. לסבטלנה נשרף הפיוז. היא ידעה שצריך לצאת למלחמה. אבל בחוכמתה הגדולה שתקה.
יעקב נכנס לניתוח. לאחר שעות אחדות יצא הרופא ובישר לסבטלנה שהגידול התגלה כגידול שפיר. הסכנה חלפה.
לאחר שיעקב חזר הביתה עזרה לו סבטלנה לחזור לכושרו. היא הכינה לו ארוחת ערב בדיוק כמו שאמא שלו עליה השלום היתה מכינה לו. היא למדה זאת מהמתכונים שמצאה יום אחד מעל המקרר. יעקב התלהב ובדיוק כשהתרכך, ואין גבר שלא יתרכך כשהמאכלים של אמא שלו ממיסים לו את החך ואת המוח, סבטלנה גייסה את כל האסרטיביות שלה ודרשה: "אני רוצה שתבין שחוץ מהבנים שלך יש לך אותי. אתה אוהב אותי?"
"סבט, כמובן שאני אוהב אותך, מה זה קשור עכשיו," הוא היה מופתע מהגישה שלה. היא תמיד שתקה. היא תמיד הסכימה עם כל מה שאמר ועכשיו זה.
"תראה, אני לא רוצה למצוא את עצמי מחוץ לעסק. אתה מסכים איתי שהשקעתי כאן בדיוק כמוך?"
"מסכים," הוא ענה בקצרה לאחר שהשתהה כמה דקות. הוא נזכר כיצד הסתכנה בשבילו בתקופת האינתיפאדה בנסיעות שלה לשטחים, ביחד איתו ולרוב במקומו.
"אז אני רוצה חצי מהכל, שתסכם את זה בכתב."
ליעקב ההמום לא היתה ברירה אלא להסכים איתה. אך הוא ניסה לדחות כמה שרק אפשר את הביצוע. בסופו של עניין ואחרי לחצים הם הגיעו לעורך דינו של יעקב, מר לוטוּס, שמהרגע הראשון לא מצא חן בעיני סבטלנה. בחושיה היא תפסה שגם הוא פוזל לעבר חלקיה העגולים. סבטלנה למדה לדעת שבארץ ישראל 'רוסיות' זו מילת קסם. לטוב ולרע. מכל מקום, עם גברים המילה הזו פועלת לא רע. היא הרימה את החצאית שנחה לה על הברך כל פעם עוד קצת עד שהעין הפוזלת של לוטוס כמעט נשפכה והכתימה את שמלתה.
בהזדמנות הראשונה שלוטוס יצא לשירותים, סבטלנה יצאה אחריו.
"הלו, פריבייט (שלום). דה קאק דילה? (מה נשמע). נו זיז'ן! זנייאש (את יודעת, חיים)," היא ענתה לשיחה מדומה בטלפון. היא חיפשה רגע אחד להיות איתו לבד. לוטוס נכנס לשירותים ולאחר שלוש דקות יצא. סבטלנה חיכתה לו עם כפתור פרום בקצה החולצה, בסוף המסדרון, מה שהבליט את שדיה העגלגלים וחשף שהיא אינה לובשת חזייה. יעקב ישב בחדר ועלעל בחוזה הסטנדרטי. סבטלנה נעמדה מולו וחייכה חיוך מתוק כדבש, שהוסיף חן לשיערה הזהוב והשופע, עיניה התכולות הפנטו אותו.
"איך עושים חוזה אם אני לא יודע עברית?" היא שאלה. לוטוס היה מהופנט בדרגה עמוקה כבר. הוא הביט בחזה שלה ואמר: "תקשיבי... את צריכה עורך דין שיודע רוסית. הוא יתרגם לך וביחד איתו תבני הסכם."
סבטלנה לא טעתה כשפרמה כפתור. עורך הדין נתן לה עצה ששווה זהב.
"יש לי מישהו דובר רוסית," הוא המשיך כאילו שמע את השאלה הבאה שנשאלה רק במוחה.
"הוא טוב?" סבטלנה הניחה את ידו על חמוקיה.
"אמנם לקחו לו את הרישיון..." הוא גמגם "אבל... דווקא זה טוב כי בגלל זה הוא יותר זול. רשמית אסור לו לעבוד אז הוא לא יכול לגבות מחיר מלא."
סבטלנה נכנסה בחזרה ראשונה למשרד והתיישבה ליד בעלה. ואז נכנס עורך דין לוטוס.
"אני חושב שנסיים את הפגישה הזאת להיום," הוא קרץ לסבטלנה מבלי שיעקב יבחין כי היה עסוק בסעיף ז' קטן. "תקראו את הטיוטות והמזכירה שלי תתאם לכם פגישה שנייה, שבה כל אחד יבוא עם ההערות שלו."
סבטלנה לא חיכתה ולמחרת היא נפגשה עם עורך הדין הרוסי. משהו היה חשוד בו, הוא לא התנהג כמו רוסי כפי שניתן היה להבחין ממבט ראשון. חוץ מזה, אין עורך דין רוסי שלא מחזיק על שולחנו ארבע כוסיות של 50 סי סי שנועדו לשתיית וודקה.
"תמיר זה לא שם ישראלי?" היא רחרחה.
"כמובן, שמי המקורי הוא תימור. כשעליתי לארץ באימיגרציה לא היה להם שם כזה ברשימות אז הם שינו לי אותו לתמיר. את יודעת מה? זה נתן לי טאץ' ישראלי."
"למה אתה לא מדבר רוסית?"
"עליתי לארץ בשנות החמישים, אז ההורים שלי לא חשבו שאצטרך את השפה הזאת, גם בגלל הקומוניזם והמלחמה הקרה. אז לא דברתי. הייתי ילד קטן. עכשיו אלו ימים שונים. אבל אני מסתדר, יש לי את לינה, המזכירה שלי, שמטפלת לי בכל הרוסית, הנה אני כבר קורא לה והיא תשב איתנו ותעזור."
תמיר היה כבר די ותיק בארץ, גם את המבטא הוא היטיב להסתיר. הוא הקשיב לסבטלנה והציע לה לפעול בשיטת הסוס האוקראיני.
"מה פירוש?" סבטלנה שאלה.
"תתחילי עם רבע מהעסק ואחר כך תמשיכי ותספחי עוד חלקים," הוא ייעץ לה. הם בנו תוכנית לתפארת.
שבוע עבר, ומועד הפגישה אצל עורך דין לוטוס הגיע. להפתעתה וכשהיא מתודרכת היטב הסכים בעלה לחתום על הסכם הממון. זה נראה לה קל מדי והיא החליטה לברר כמה שווה רבע מהעסק.
כדי לעשות עבודה מקצועית היא פנתה לחברת עורכי דין סטרלינג לישראל, הידועה כחברה הגדולה ביותר בתחום הגירושים, לסניף הדרומי. את סטרלינג עצמו לא זכתה לראות כיוון שהוא ישב בתל-אביב. היא ביקשה חוות דעת על כדאיות ההסכם. קריאה טלפונית מהירה גרמה לאיה שכטר, המדובבת הצעירה לקלקל משהו קטן במכוניתה ולהגיע ל"בום-נוס פתרונות מתקדמים לרכב." לאחר שבועיים של חקירה אינטנסיבית, הסתבר שהעסק משועבד, שכל הרווחים תורגמו לדירות על שמו של יעקב ושם בניו, וכולן, ברוך השם, מושכרות ומניבות מאות דולרים רבים לחודש – רווח נטול מאמץ שפטוֹר ממס בצידו. בקיצור: יעקב היה עשיר אבל העסק היה עני.
"בן זונה! הוא עשה לי בדיוק מה ששתי נשותיו הקודמות עשו לו. למה לי? אני הייתי בסדר, אני הרמתי אותו על הרגליים," היא זעפה בקולי קולות בפגישה עם איה. סבט ספרה את הדולרים על השולחן, שילמה שכר טירחה במזומן, אספה את המסמכים ויצאה בטריקת דלת. שבורה והרוסה היא ישבה בלובי של קניון הנגב הסמוך. מזילה דמעות תנין כמו שאומרים ברוסיה, באזור האוקיינוס השחור.
אדם לבוש בהידור, בחליפה כסופה על עניבה שחורה וחולצה לבנה התיישב לידה. שיערו המשוך לאחור ומשקפיים דקות מסגרת שיוו לו מראה של אב חם ואוהב. הוא התיישב לידה ופתח עיתון הארץ.
"מה אישה יפה כמוך עושה לבד בתוך ים של דמעות?" הוא שאל מאחורי העיתון.
"מה?" היא שאלה. הוא הושיט לה ממחטת משי לבנה. היא לקחה אותה וניגבה בעדינות את דמעותיה. לאחר שסיימה הביטה בממחטה. עליה היו רקומות בחוט משי זהוב אותיות בעברית שהיא לא ממש התעמקה בהן.
"אז מה, הוא זרק אותך בלי אף פרוטה?" המשיך האיש לשאול כאילו הוא מדבר עם עצמו.
"לא ממש," סבטלנה החזירה את הממחטה.
"את כל השמנת לקח לעצמו ולך השאיר עצמות של דגים?"
"משהו כזה," היא ענתה.
"מכיר את הסיטואציות האלה."
"מה איכפת לך מאישה זרה ואיך אתה יודע את כל זה?" היא שאלה בחשדנות כאשר הבינה שהניתוח שלו היה כמעט מדויק.
"איכפת לי, אני מתפרנס מזה," הוא ענה והעביר דף.
סבטלנה הרימה מיד את החצאית קצת מעל הברך, כמו חיילת ממושמעת. היא הריחה עזרה.
"אז מה הוא בדיוק עשה לך שאת שבורה כל-כך?" שאל סטרלינג.
האינטואיציה שלה וחוכמת הכפר התחברו למהות גבישית אחת. סבטלנה החליטה לגולל בפניו את הסיפור עד סופו. היא עשתה זאת במהירות ללא פסיקים ונקודות.
"הבנתי , הוא עשה לך תרגיל שש, בשפה המקצועית," אמר סטרלינג שכבר ידע את כל הפרטים הוא והעביר שוב דף בעיתון הענק.
"מה אתה מציע לעשות?" היא שאלה אותו.
"לא כל יום פורים," הוא המשיך מאחורי העיתון. כלל ראשון בעבודה שלו: תן ללקוח להשתפך, זה עושה לו טוב.
"נכון , זה בשבוע הבא" היא התמצאה.
"לְמה את מתחפשת?" כלל שני של סטרלינג: תן מקום גם לשטויות. לא צריך לקחת הכל ברצינות תהומית.
"נו, בחייך, תעזוב אותך מהשטויות, אני לחוצה," היא ענתה מוטרדת.
"את החבר'ה בשטחים את מכירה אישית?" הוא הפגין את הכלל השלישי שלו – להיות מעודכן בעבודה המתרחשת בכל סניפי החברה עד לפרט האחרון.
"יותר מכירה מיעקב. אני עבדתי איתם כל הזמן, לא?" היא השיבה לו סוקרת אותו מכף רגל ועד העיתון.
"מצוין. אז ככה..." הוא בנה לה תוכנית. לאחר שסיים הוא קיפל את העיתון, הכניס אותו מתחת לבית השחי, קד קידה קלה ואמר: והסתלק מהמקום כלעומת שבא.
בערב פורים דפקו שני שוטרים במדים על דלת ביתם של יעקב וסבטלנה. הוא פתח את הדלת:
"אתה יעקב?" שאלו.
"כן," הוא ענה.
הם הורידו אותו לניידת הסמויה ולקחו אותו לשפת הים ובחסות החשיכה, מבלי לומר לו מילה, ישבו והתבוננו בו כמה שעות.
"יש לך שתי אפשרויות: או להישפט או להתמוטט." אמר אחד במבטא חריף שהיה משופע בצ'ד"יקים, כך שאפילו הט"טים והת"פים הפכו צ'די"קים.
"אני לא מבין," הוא אמר בפה יבש.
"תקשיב עכשיו ותקשיב טוב, חליל וג'מאל כבר הודו בכל. הם סיפרו על השיטה והסבירו לנו בדיוק איך אתם מפרקים רכבים," הם אמרו לו.
"אני לא מבין על מה אתם מדברים," יעקב היה בהלם.
"זה לא משחק! אנחנו יודעים ה---כל. אנחנו יודעים על הרמאויות עם החלפים של מכונות חקלאיות ואנחנו יודעים שכבר מזמן אתה משתמש בחלפים של רכבים גנובים שהם פירקו, ומי יודע אם לא אתה העברת להם את המידע על הרכבים האלה כדי שיגנבו אותם לפי ההזמנות שלך."
"אני? מה פתאום! העסק חוקי, יש לי את כל ההוכחות!" יעקב היה מבוהל וחיוור. הוא הבין שהשניים יודעים על העסק שלו יותר מדי. מישהו הלשין.
"חליל וג'אמל מתים להיות עדי מדינה. מבחינתנו זה מצוין אבל מה, אנחנו לא אוהבים שערבי מגרש יהודי. או אפילו סתם מכניס אותו לכלא." עכשיו הוא הצטער שלא ידע כמו אשתו עוד פרטים על ג'מאל ולא הבחין מעולם בינו לבין חליל, אף על פי שאשתו ניסתה לרמוז לו על כך יותר מפעם אחת.
"אתם לא מגזימים? כולה כמה העסק הזה כבר מכניס..."
"תקשיב עכשיו ותקשיב טוב: אם אתה רוצה להיות עד מדינה ולתקוע אותם בפנים עוד יותר טוב לנו."
"כן, בטח, המניאקים האלו לכלכו עלי? אני אראה להם מה זה," השיב יעקב מתפלש בחול כמו ילד קטן שלקחו לו את הגולות שלו.
"זה בתנאי שאתה יכול לספק את הסחורה."
יעקב יילל שהעסק עני, שהוא בקושי מרוויח. אבל אז אחד השוטרים סיפר לו:
"אנחנו יודעים על כל הדירות שרכשת בשנים האחרונות. יש לך שתי ברירות: אתה יכול לשבת בכלא על כל רכב שפירקת, או שתחזיר את הכסף ותרוויח את החופש שלך."
יעקב נכנע: "מה אני צריך לעשות?"
אתה הולך עכשיו הבית. לא סוטה לא ימינה לא שמאלה ממה שנגיד לך. אתה לא יוצא מהבית ולא עונה לטלפונים 5 ימים, עד שאנחנו נודיע לך שאתה חופשי."
קלי קלות, חשב יעקב, מה זה כבר לא לענות לטלפונים כמה ימים.
"בסדר, בסדר, העניין סגור," יעקב הסכים.
יעקב חזר הביתה מעונה ומוטרד. הוא לא סיפר דבר לסבטלנה כי בכך יביא על עצמו את סופו במו ידיו. היא מודאגת, מטפלת בו ומכינה לו ארוחת ערב, כמו שהוא אוהב.
יעקב לא הולך לעבודה. הוא נותן לבניו הוראות. חמישה ימים זה כלום חולפת מחשבה בראשו. עד שחליל מתקשר, ג'מאל מתקשר, כל העולם מתקשר לאף אחד הוא לא עונה. סבטלנה יוצאת מדעתה:
"מה קרה לך? השתגעת?" היא צורחת עליו.
אך יעקב בשלו: "תגידי להם שאני ישן."
"את זה כבר אמרתי שש פעמים, מה אתה חושב שהם טיפשים? הם יגיעו לבית שלנו. דבר איתם." יעקב בשלו. סבטלנה מתעקשת, היא שבה ושואלת מה קורה והוא לא עונה.
לבסוף יעקב נשבר ומספר לה מה קרה.
"אני לא האויב שלך," סבטלנה אומרת. "חבל לי על הרכוש, אמנם אני רוצה שנחלק אותו בינינו אבל לא בא לי שהמדינה תקבל אותו. בזה אתה יכול לסמוך עלי. עבדתי מספיק קשה בשבילו."
יעקב מאמין לה ובכל מקרה, מה יש לו להפסיד?. מצד אחד המדינה יושבת לו חזק על הזנב, ומצד שני עמיתיו הערבים לוחצים לו על היבלת.
"על אף שאתה ניסית לרמות אותי, ועורך הדין שלך עבד עלי," מראה לו סבטלנה שהיא פתאום לא מה שהוא חשב. שהיא קצת או הרבה מעל ומעבר לאיי קיו שהוא דמיין. "אני לא כזאת".
"לא עבדתי עלייך," הוא מצטדק.
"כן, עורך הדין שלך כאילו שלח אותי למישהו דובר רוסית שיעזור לי אבל העצה שקיבלתי ממנו היתה לטובתך."
"מה פתאום! בחיים לא הייתי עושה לך כזה דבר, ככה את מכירה אותי?"
"טוב, די עם הדיבורים, זה הזמן שלך לתקן את יחסך אלי ולגמול לי באופן הוגן. חצי חצי זה כל מה שאני רוצה." היא רקעה ברגלה על הרצפה. הטלפון השתולל, הנייד רטט ללא הפסקה וליעקב לא היתה ברירה.
"מה את חושבת לעשות?" הוא שאל.
"תרשום הכל על שמי ותהיה עד מדינה. ממני תקבל אישור שמחצית הרכוש שלך."
"איך תעשי את זה? הרי הם לא טיפשים, את אשתי."
"עזוב כרגע את האסטרטגיה, את זה תשאיר לי."
"מה את רוצה שאעשה?" הוא שאל שוב משתומם ותמה איך היא תוכל להציל הכל, הטיפשה הזאת, ולמצוא פתרון שהוא לא חשב עליו.
"אלך לעורך דין, אביא לך מסמכים ואתה תחתום. משם ארוץ לטאבו ונסגור הכל. יש טפסים מיוחדים בטאבו, זה נקרא מש"חים – אתה תעביר את כל הנכסים על שמי ואני אעביר חצי מהם אליך דחוי בשלושה חודשים," היא חזרה על כל מה שלמדה בעולם המקרקעין.
"מה את אומרת? זה נשמע כאילו את ממש מבינה," הוא נתן לה מהמצ'ואיות שלו.
"אתה רואה? אתה חייב לשנות את הגישה שלך, אמנם באתי מהקולחוז אבל יש לי חוכמת חיים, תעשה מה שאני מבקשת ונצא מזה בכבוד וגם המדינה לא תוכל לשים יד על הכסף שעבדנו עליו כל כך קשה." יעקב הסכים.
סבטלנה רצה לטאבו, עמדה שעות בתורים ללא סוף, רבה עם פקידים התווכחה עם פקידות עד שלבסוף רשמה מה שרשמה, ושניהם חתמו על טפסים זה לטובת זה. היא זכרה עוד עצה שסטרלינג נתן לה באותה פגישה בקניון באר שבע: "אם זו היתה אשתי" הוא אמר, "בצד השני של הטופס הייתי חותם לה עליו בעט סתרים שהדיו שלה הוא דיו שנעלם מעצמו תוך כמה שעות."
"מה זה דיו סתרים?" שאלה סבטלנה בתמיהה כי לא הבינה את המשמעות.
"בדיוק מה שזה," אמר לה סטרלינג מאחורי העיתון.
"ואיך בדיוק אני משיגה עט כזאת?"
"אם זו היתה אשתי אני הייתי קונה עט סתרים ברחוב בצלאל." הוא אמר לה אז, בביקורו בסניף הדרום של החברה, והעביר דף, מתרכז במדור הרכב שלפניו וחושב על ההנאה שיפיק מה"לקסוס" החדשה, שזה עתה הוכרזה בתערוכת דטרויט.
"תודה, תודה רבה על הכל. עכשיו, כמה אני חייבת לך?"
בואי נגיד שאם היינו נפגשים במשרד שלי, אז שעת ייעוץ היתה עולה לך 600$ ועוד מע"מ."
"אז כמה זה בסך הכל?" היא שוב שאלה, נדהמת מהמחיר הגבוה שנקב סטרלינג.
"זה היה המחיר לפני ההעלאה האחרונה. אבל החלטתי לא לגבות ממך תשלום בכלל."
"איך זה?" היא נדהמה מהנדיבות. אולי גם זו מזימה של יעקב. אבל מצד שני אולי סטרלינג הזה הוא מלאך משמיים שבא לכוון אותה?
"אני גובה שכר מלא על ייעוץ, אבל לא ייעצתי לך שום דבר. בסך הכל סיפרתי לך מה אני הייתי עושה במקומך."
"אני לא מאמינה, כזה נדיב, שמוכן לעבוד בחינם."
"בחינם לא, אבל אם תרצי להתגרש יום אחד תדעי אל מי לבוא," הוא אמר והחל מקפל את העיתון לגודל של בלוק מכתבים.
סבטלנה פתרה את הבעיה ויעקב ניצל. האימה חלפה והעסקים כרגיל.
עברו שלושה חודשים ויעקב הגיע עם הטפסים של סבטלנה בתוך מעטפה, כדי להסדיר את החזר מחצית מהנכסים אליו. מה רבה היתה הפתעתו כשהפקיד הרים את עיניו ואמר: אבל צריך למלא את הטפסים.
"הם מלאים, אתה בטוח שאתה מסתכל עליהם נכון?" יעקב בירר.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אדוני, אין לי זמן לשטויות שלך, לך ותמלא את הטפסים כמו שצריך ותחזור אלי," החזיר לו הפקיד את הטפסים אסופים בחזרה למעטפה.
"אבל הכל חתום," הוא רתח, הוציא אותם שוב מהמעטפה והדביק אותם לחלון של הפקיד.
"לא רואה," ענה הפקיד "הבא בתור."
האסימון נפל ליעקב כאשר ברכיו פגעו ברצפה. הטפסים התפזרו סביב. הוא היה לבן כאילו שראה רוח רפאים.
סבטלנה היתה אולי פעמיים בחייה בתל אביב. היא התלבשה חגיגית ונסעה. במפגש של שני רחובות ראשיים היא מצאה בקלות את בניין השיש ואת אותיות הניאון הכחולות הזורחות יומם ולילה. כשעלתה במעלית ראתה שחקנית קולנוע ידועה ואת חברה הזמר. את שניהם היא זיהתה ללא קושי. הם היו אצלה אורחים של קבע בסלון, על המסך הקטן. היא התרגשה.
כשנכנסה שאלה את אחת מעורכות הדין של החברה:
"מה זה פה כולם במעלית מפורסמים. ככה זה בתל אביב?"
"לא", ענתה לה עורכת דין שנראתה כמו דוגמנית בעצמה, והזכירה לה את מיס עולם של ונצואלה, "פשוט בקומה מתחתינו שוכנת קליניקה של רופא מפורסם, שכל הבוהמה אוהבת לבוא אליו."
"הבנתי," הנהנה סבטלנה.
"מה שלא הבנת זה," הוסיפה עורכת הדין בקריצה, "שהרופא משמש אליבי ליותר מאשר מפורסם אחד, כך הם עולים אלינו, והעיתונות לא רודפת אחריהם. לפעמים זו גם הסוואה טובה גם מפני בן או בת הזוג שלהם".
"אהה,"צחקה סבטלנה.
היא התקבלה לפגישה אצל סטרלינג, לאחר שזה סיים את הפגישה הקודמת.
"בקיצור הדיו נמחקה," צחקה סבטלנה לאחר שלגמה מכוס הקפה שהכינה לעצמה בעמדת הקפה. היא הניחה אותה על שולחנו של סטרלינג, "עכשיו תכין לי הסכם גירושים כמו שצריך."
"למה לך הסכם?" שאל סטרלינג.
"מה זאת אומרת? כדי להתגרש."
"את בטוחה? הקדשת לזה מספיק מחשבה?" שאל אותה סטרלינג והסיט את משקפיו מעט קדימה. "הרי כל הרכוש ממילא על שמך."
"אני לא מבינה... רגע אחד... אתה אומר שאני לא צריכה..." סבטלנה גמגמה מעט, מנסה לרדת לסוף דעתו.
"אבל בשביל מה לך הסכם? את יכולה להתגרש כבר!"
"אתה יודע מה? מאהב הוא לא, ילדים הוא לא רוצה, חבר הוא לא – בעצם נכון. אני יכולה להתגרש," היא הסמיקה.
"הכל בידיים שלך, כל מה שצריך זה להגיש תביעת
גירושים, ואת זאת נעשה מייד."
"כן אבל..." פניה של סבטלנה התעננו בבת אחת כמו לפני סופת רעמים יחידה.
"כן אבל מה?" שאל סטרלינג בחום.
"יעקב תמיד אומר שלא טוב היות האדם לבדו. זה אחד המשפטים הראשונים שלמדתי בעברית. זה אפילו מהמקורות."
"לעולם לא תלכי לבד הפועל תל אביב. גם זה פתגם שאת צריכה ללמוד." חייך סטרלינג וזמזם לפקידה שלו. "גם הוא מהמקורות."
"הבנתי... אז יש לך מישהו בשבילי?" אני רוצה ילד. אני לא רוצה לנהל לבד את כל המוסכים שלי."
"כן, סטרלינג," ענתה הפקידה מעברו השני של הקו.
"שושי, תשיגי לי בבקשה את משה, כן את מהנדס הרכב ששיחררנו בשבוע שעבר מהמפלצת הצרחנית שרדפה אחריו עם המטאטא."
