גירושים בניחוח נקניק
ריח חריף של נקניק אפף דרך קבע את יורי פופולוב. למרות מאמציו הרבים להסתיר אותו. הוא היה שם, לא עזב אותו, אפילו בימי החורף הכבדים, בהם היה יורי עוטה על עצמו את מעיל עור אייל הצפון, הריח היה מוצא את דרכו דרך חורי הכפתורים אל אפם של אנשים. היה זה הריח של בשר טחון עם שומן ושום חריף. כאשר היה נפגש איתם היה אפשר לראות את הריח בבירור: הם היו מעוותים את פרצופם ומתרחקים ממנו.
לא רק הריח דבק בו אלא גם הכינוי 'קולבסו' (נקניק), וכך נותר יורי קולבסו עם הריח גם במובן המילולי. בהתחלה זה הפריע לו כי אף אחד לא נהנה כשמדביקים לו אופי של נקניק, מה עוד שעל ראש הגנב בוער הנקניק. יורי נדבק בריח החריף כשהחל לגנוב ממפעל לייצור נקניקים בו עבד, אבל ככל שהזמן עבר ומתחת לרצפה בביתו נערמו אלפי שטרות, חשיבותו של הריח נדחקה הצידה.
בלילות הוא הגיע למפעל וייצר אותם לבד, עשרות קילוגרמים של נקניקים. לקראת הבוקר הוא היה מעמיס את הנקניקים המשובחים על המוסקוביץ' שלו, נוסע לשוק ומוכר אותם. כולם אהבו את הנקניקים של יורי. היה להם טעם מיוחד, טעם עשיר, שונה מטעמו של נקניק תעשייתי. יורי דאג להשתמש במרכיבים הטובים ביותר- הרי זה לא עלה לו אגורה. אבל זה היה לפני הגלסנוסט. במהלך שנת 86, כשגורבצ'וב מוטט את שערי הברזל והטיף לפרבטיזציה, או בעברית הפרטה, שכנע יורי את אלכסיי, מנהל המפעל, לקנות אותו מהמדינה "לפני שהמאפיה תשים עליו יד." הוא גם הזכיר לאלכסיי: "אנחנו המפעל היחיד בכל גבול סיביר."
לבסוף, לאחר משא ומתן מפרך עם הממשלה, קנה אלכסיי את המפעל. מייד הוא מינה את יורי למנהל העבודה. יורי היה קשוח עם העובדים והמפעל הצליח, שמו הלך לפניו עד ערבות סיביר הצפוניות ומנגד עד פאתי מוסקבה המזרחית. בטומסק הכירו כולם את יורי קולבסו וכולם ידעו שהוא גונב מהמפעל אבל עצמו עין. כשהכריז גורבצ'וב שכל אזרח רוסי יכול לצאת מהמדינה החל יורי לחפש את המקום שלו. כשבאה הפרסטרוייקה היא הביאה איתה לראשונה אל אוזניו של יורי את השמועה על מדינה בשם ישראל. הוא ידע שאין לו סיכוי להגיע לשם, הוא לא היה יהודי, אך משפחתו של אלכסיי היתה.
הכל דפק כמו שעון שוויצרי, יורי ואלכסיי הרוויחו טוב. יורי הרוויח הרבה יותר טוב. כולם היו מרוצים. אבל יום אחד הגיע השלב שבו החליט יורי להוציא את תוכניתו לפועל: הוא שכנע את כל העובדים לא להגיע לעבודה. לכל מי שיציית לו הבטיח שכר גבוה יותר. אלכסיי לא הבין מה קרה ונשבר תוך שבוע. הוא פנה ליורי לעזרה.
"עדיף שתמכור את המפעל לפני שהמאפיה תיכנס לתמונה כי זאת כנראה המזימה שלה," אמר לו יורי על כוסית וודקה.
"אתה מכיר קונה?" שאל אלכסיי לאחר חצי בקבוק.
"כן, אני" אמר יורי והושיט לו ניירת לחתימה.
המפעל עבר לידיו של יורי ברבע משוויו. ליורי היה עכשיו מפעל ביחד עם חלל ריק מתחת לרצפה. ריח הנקניק התחזק, אך ליורי זה לא הפריע כי עכשיו היה לו מפעל מכובד והוא היה בעליו.
העובדים חזרו לעבודה. וכפי שהבטיח יורי הם קיבלו רובל יותר לשעה. פשה גינזבורג, רואה חשבון ודון ז'ואן במקצועו, שכנע את יורי להחתים את העובדים על חוזה אישי כדי שלו יקרה לו מה שקרה לאלכסיי.
לאחר זמן מה הבין אלכסיי שיורי עבד עליו. את הכסף שקיבל מיורי נאלץ למסור למדינה עבור מיסים שהמפעל לא שילם בזמן הקומוניזם. אלכסיי נשאר חסר פרוטה והפך בן-לילה לעני מרוד, הדבר הטריף אותו עד כדי כך שהוא שתה את עצמו למוות.
במותו השאיר אחריו שתי בנות יתומות. לנה ואירינה. לנה היתה חברתו של יורי ואירינה היתה נשואה לאנטון – שתיין כרוני שימיו היו ספורים. בנותיו של אלכסיי לא עבדו כי אבא דאג להן מכספי המפעל. עכשיו כבר לא היה מי שידאג להן ואנטון עבד רק בשביל הוודקה. לנה לא ידעה דבר וחצי דבר על ההשתלטות של יורי. הם הכירו כשאלכסיי הביא את יורי הביתה לארוחת ערב חגיגית בתשיעי למאי, יום הניצחון על גרמניה.
לנה לא היתה משאת ליבו, אך היא היתה הבת של הבוס וזה היה טוב להיות עם הבת של הבוס. בהתחלה הוא הרעיף עליה מתנות וסנוור אותה עם הכסף שלו. לנה היתה בת שבע עשרה בסך הכל כשהכירו. היה לה שיער חום שופע ועיניים תכולות וגדולות. יורי ידע שעם אישה כזאת הוא יקבל כבוד יותר מכל אחד אחר. הוא אהב את לנה בלילות אבל יותר אהב להסתובב איתה בשעות היום - שכולם יראו.
לאחר שאלכסיי נפטר, וההלוויה היהודית הכשרה תמה, פנו כולם אל בית בנותיו. יורי, שהיה גוי גמור, העלה בלבו רעיון נועז. הוא אסף הרבה אוויר ולבסוף אזר עוז:
"הריח לא מפריע לך?" הוא שאל את לנה במבוכה.
"לא, יורי, כל חיי אני מריחה את הריח הזה. הוא קשור לאבי ולכל דבר שאהבתי בו."
"לנה היקרה, אם הריח לא מפריע לך אולי נתחתן?"
כשהבינה אירינה שאנטון לא בשבילה זה היה כבר מאוחר: היא היתה עם סבטלנה קטנה בבטן. לבקשתה של אירינה הסביר יורי לאנטון שכדאי לו להיעלם מחייה, וכך היה: הוא נעלם כמו גוש בשר שכתשו אותו במפעל עד שהפך נקניק. אירנה באה בוכה ויורי אסף גם את אירינה אחותה לביתו וקנה את הדירה של אנטון תמורת ארגז של 'רוסקי סטנדרט'.
מיד לאחר החתונה שכנע יורי את לנה שתבדוק את התנאים בישראל. כשחזרה מהסוכנות היהודית והסבירה לו על ישראל הוא נפגש עם פשה. רואה החשבון שלו התנגד וטען שאם כבר לעזוב את רוסיה עדיף להגר לאמריקה. יורי טען: "עם אשה יהודיה ושני סלי קליטה יהיה הרבה יותר קל בישראל ," יורי קולבסו חיפש חיים קלים. יורי נתן לפשה להבין שירוויח הרבה כסף ממכירת המפעל, לכן הסכים האחרון לזייף את הדוקומנטים והמפעל נמכר למאפיה במחיר כפול. יורי העביר את הכסף שהתקבל משלוש הדירות שלו, של אשתו ושל אחותה ואת הכסף שהתקבל ממכירת המפעל לבנק בקפריסין והמשפחה היהודית הכשרה עלתה ארצה.
החישוב של יורי היה פשוט מאוד: אם הם יגיעו עניים הם יקבלו מהמדינה יותר ולכן הוא הלך לעבוד בתחנת דלק. הריח של הפטרול היה חזק יותר מהריח של הנקניק וזה הרגיע אותו. לעומת זאת את לנה זה עיצבן: "למה באנו לכאן, מספיק היה לנו מסריח ברוסיה, אתה לא חושב?" היא בכתה לו כל לילה. כמובן שהמשכורת שלו לא כיסתה את המשכנתא, אך הוא לא דאג יותר מידי כי מדי פעם יצא לקפריסין להביא קצת כסף.
יום אחד כאשר שב בטיסה מקפריסין פגש את בורה. הם ישבו אחד ליד השני, יורי היה לבוש בקפידה כפי שתמיד נהג לעשות. אך הריח של דלק עקצץ באפו של בורה והעלה זיכרונות וסיפורים על 'נובי רוסקי'. אחד מהם היה זה: "פעם שמעתי סיפור על רוסי אחד..." בחר בורה בפתיחה קלאסית ."...שהשתלט על מפעל לנקניק בצפון רוסיה והפך להיות איש חזק מאוד, הכינוי שלו היה 'קולבסו' כי היה לו ריח של נקניק. לא יודע למה אבל דווקא אתה מזכיר לי את הסיפור הזה."
"מוזר, אתה לא הראשון שאומר לי את זה," אמר יורי בחיוך מאוזן לאוזן. לאחר שעה של שיחה על מה שהיה ברוסיה הם עברו למה שיהיה בישראל וכך בטרמינל, על כוסית וודקה הם סגרו שותפות. הם החליטו לפתוח מכונצ'יק בתל-אביב. כל מה שהיה צריך לעשות זה לקנות כמה בחורות, חצי מהכסף ייתן יורי ואת החצי השני ייתן בורה. מה שבורה לא ידע זה שליורי היו קשרים חזקים ברוסיה שהתחברו כמו תקע לשקע בישראל. את הבחורות שלח להם פשה, הרואה חשבון, היישר מטומסק. יורי עצמו לא הוציא רובל. רבע מהכסף של בורה הלך ליורי ורבע לפשה, רואה החשבון, והכל זרם.
עסקיו החדשים של יורי פרחו בארץ, וככל שמצבו הכלכלי השתפר כך נמאסו עליו אשתו ואחותה הרגשנית, שטענה כי היה לה טוב ברוסיה ואנטון חסר לה. יורי הביא ללנה שני בנים נפלאים, שלא תשתעמם ותיתן לו לעבוד בשקט. כאשר זה לא הספיק לה הם עברו לווילה בגן יבנה, שאותה בנה לו חברו המולדובני, בעזרת עבדים מרומניה. יורי לא בנה סתם וילה אלא ארמון עם מדשאות ושדרת דקלים עד לפסלי האריות שנחו משני צידי מדרגות השיש בכניסה לבית. שלוש קומות ועוד קומת מרתף.
במרתף בנה לו יורי חדר כספות, שם סידר על מדפים את הכסף לפי סוג המטבע: מול הכניסה היו הדולרים, מצד ימין הוא שם את היורו ומצד שמאל חפצי אומנות שקנה בשוק השחור. זה היה התחביב החדש שלו. הוא היה יושב שעות על גבי שעות באתרי האינטרנט ומחפש מציאות לרכוש. אפילו את המרצדס אס קלאס קומפרסור עם הדלתות הנפתחות כלפי מעלה הוא קנה מידי הזקן בהרצליה פיתוח, שבדרך פלא הסכים למחיר של יורי, לא לפני שחטף התקף לב קל, התקף שהוא קיבל אותו כאות משמיים שעליו להפסיק לנהוג ולמהר למכור. ככל שהזמן עבר ליורי קולבסו לא היה כל ספק: הוא אהב דברים עתיקים. אבל הוא אהב אותם במרתף שלו. בסוף כל יום היה יורד למרתף, מדפדף בשטרות הכסף, מלטף את הפסלונים ולועס נקניק משובח שהיה עושה לבדו לזכר הימים הטובים ברוסיה.
ללנה לא חסר דבר, אך הפינוק שהיתה רגילה לו משחר ילדותה הפך אותה לטרדנית, וכאשר יורי מוטרד זה מפריע לו בעסקים. הוא היה מגיע הביתה ואז היה "מקבל סצנות" כלשונו, מלנה, וכשהדברים היו מתלהטים עד לטמפרטורות גבוהות, היתה אירינה אחותה מתערבת ומרתיחה את האווירה למאה מעלות, או בקיצור לפיצוץ. כשהגיעו מים עד נפש היה יורי עוזב את הבית ונוסע לתל-אביב לשתות עם המולדובי, עם בורה ועוד נספחים. מבעד לאדי הוודקה הבין שסוף סוף הוא יכול לבחור לעצמו כל אישה וסוף סוף הוא יכול להיפטר מהחוב שלו לשאת את היתומה האומללה, ואזרחות ישראלית כבר יש לו. יורי היה מוכן נפשית לגירושים מלנה.
ההזדמנות לא איחרה לבוא והיא הגיעה ביום הכי גרוע שהיה לו מאז שהגיע לישראל. המשטרה פשטה על המכונצ'יק ומס הכנסה פשט במקביל על המכון כושר בהרצליה. יורי חזר תשוש הביתה. כאשר פתח את הדלת וקיווה לנוח מעט, התנפלה עליו לנה. יורי אחז בצווארה ונהם: "אני אטחן אותך, כלבה! אני אעשה ממך נקניק." הוא היה אדום כמו רימון.
גיסתו נכנסה לסלון וצרחה: "אני אקרא למשטרה! תעזוב אותה!"
יורי עזב את הבית נכנס למרצדס ונסע לתל-אביב. מרוב עצבים לא שם לב לאן הוא נוסע ונחת במועדון "הסובה" שבקרליבך. השומרים שהכירו אותו הכניסו אותו מיד והודיעו לבעלים שיורי הגיע. הוא התיישב על הבר ופינה לעצמו מקום מבלי לשאול בין שתי בחורות שנתלשו ממגזין אופנה.
"אתה ממש חוצפן," אמרה ברוסית השמאלית, בעלת חזות מונגולית ועיניים חומות.
"אם יש לך בעיה תפני אותה להנהלה, עכשיו אני יושב כאן," הוא ענה לאחר שסרק אותה מכף רגל ועד ראש במבט מזלזל.
הוא פנה לברמן: " 100 סי סי אקס-או."
הברמן הנהן בראשו, לקח ממנו שטר של מאתיים שקלים והחזיר לו כוס בלי עודף.
הימנית, בלונדינית טבעית פנתה אליו: "אני מבינה שאתה לא מתכוון להתחפף ולתת לי ולחברה שלי לנשום אוויר צח במקום את הנקניק המסריח שלך," היא צווחה לו באוזן מנסה להתגבר על מוזיקת הטראנס שמילאה כל פרודה בחלל.
לפני שיורי הספיק לענות לה נחה יד כבדה על כתפו. הבנות נרתעו לרגע.
"ערב טוב, גוספודין קולבסו," אמר גבר מגודל עם שיער קצוץ וזקור כמו מברשת "במה זכינו שתכבד אותנו נוכחותך? "
מבלי להסתובב אמר יורי, "באתי לבדוק מה קורה אצלך, אולי יהיה לך מזל היום ואני אקנה את המועדון שלך ."
הגבר המגודל העונה לשם מיכאיל הרחיב חיוך, נד לעבר הבנות ושאל, "הן איתך?"
במקום תשובה לגם יורי את כל ה-100 סי סי בשלוק אחד.
"טוב, בואו תצטרפו אלי לשולחן ונדבר ביזנס," אמר מיכאיל והורה לשומר הראש לגשת לפינה ולהעיף משם את האנשים הלא רצויים.
יורי הרים את שתי זרועותיו והנחית אותן על כתפיהן של הבנות.
"לא איכפת לכן שזקן כמוני יזמין אתכן למסיבה פרטית, נכון?"
הן התקדמו ביחד עם יורי לעבר הפינה של מיכאיל.
מאז שהתחתן שמר יורי קולבסו אמונים ללנה, למעט כאשר היה צריך לבדוק את סחורות הייבוא מרוסיה עבור המכונצ'ק שלו. אבל אז זה היה לשם עבודה ולא לשם בידור.
הפינה של מיכאיל היתה הפינה הכי טובה במועדון. היא עמדה על במה גבוהה. לפינה הגיעו דרך גרם מדרגות רחבות. היתה שם ספה בצורת חצי סהר מרופדת בעור משובח. במרכז הפינה עמד שולחן זכוכית נמוך ועליו שלוש מאפרות קריסטל ותיבה מעץ מהגוני עם שעון לחות במרכזה.
יורי התרפד עם שתי חברותיו החדשות במרכז הספה. מיכאיל ישב בקצה הסהר כמעט מולו.
"מה תזמין גוספודין קולבוסו?" שאל מיכאיל כאשר הגיעה בטיסה ישירה מלצרית חטובת מראה וחזָהּ שופע לא פחות משערה הג'ינג'י.
"בקבוק אקס-או," הוא ענה בנונשלנטיות.
"שמעת את האדון," סטר לה מיכאיל על ישבנה ושלח אותה כחץ מקשת להביא את הכיבוד.
"העסקים טובים? מה?" שאל מיכאיל. יורי התרווח והבנות הציתו סיגריה.
"נו, אתה מכיר אותי. הכל מצוין, אם לא, אני סוגר, חבל לבזבז זמן וכסף."
"אמרת משהו על קניה, מה בראש שלך?" שלף מיכאיל.
"אני נכנס לעסקי המועדונים, אני בודק עכשיו רכישה של שניים שלושה," יורי אמר ובלחש הוסיף לבלונדינית משהו באוזן. היא צחקקה בקול דקיק. מיכאיל עיוות את פרצופו. הבלונדינית הניחה את ידה על חלציו ומשמשה לרגע. מיכאיל האדים. היא הושיטה יד לקופסת המהגוני, פתחה אותה ובחרה סיגר גדול במיוחד. היא החזיקה אותו בשתי אצבעותיה ובחיוך רחב הגישה אותו ליורי. יורי שלף קיסם ניקב חור קטן בחלקו החסום, הניח אותו על שפתיו והצית אותו.
"קובני משובח," הוא פלט והבלונדינית נשענה לאחור בנינוחות.
"85,000, ושנתיים אתה עובד בשבילי," פלט יורי עם העשן הסמיך.
מיכאיל נעמד: "מה?! אתה עושה ממני צחוק, באת לפגוע בי במקום שלי?"
"תשב, תרגע, זה רק מועדון, זה לא הקרמלין."
"לעולם לא," ענה מיכאיל.
"לעולם אל תגיד לעולם לא," יורי הוציא פינקס צ'קים אירופאי, רשם 40,000 יורו והגיש את הצ'ק למיכאיל.
"חמישים אחוזים על החשבון," שוב פלט עשן סמיך. מיכאיל ישב המום, השפלה כזאת לא באה בחשבון... אבל הכסף כבר כמעט ביד שלו ואלוהים יודע כמה הוא זקוק לו.
המלצרית הג'ינג'ית הגיעה עם הבקבוק.
"תשאירי את הבקבוק על השולחן ואל תפתחי אותו," אמר לה יורי. הג'ינג'ית הביטה על מיכאיל וכאשר הוא הנהן בראשו היא צייתה. הוא שלף שני שטרות של מאתיים ונתן לה.
"מה אתה מצפה ממני לעשות עם הצ'ק הזה?" שאל מיכאיל.
"אם תפקיד אותו אני אדע שאתה רציני ואתן לך את השאר," יורי קם ואסף איתו את הבנות והבקבוק והסתלק מהמועדון משאיר את מיכאיל פעור פה.
"נכון שלא תתנגדו לבלות איתי בסאונה הפרטית שלי?" שאל אותן כשהן נכנסו לקומפרסור שלו. רצה הגורל והתברר ליורי שלבלונדינית קוראים לנה ולשחרחורת אירינה. אך ליורי זה לא היה איכפת כי הבילוי של הלילה היה מענג כמו דואט בליווי של אבוב. כאשר שלושתם ירדו על בקבוק האקס-או של מיכאל סיפרה לנה הבלונדינית ליורי שסיימה תואר שני בארכיאולוגיה של המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן ואילו אירינה סיימה דוקטורט בקרימינולוגיה העוסק במאפיה הרוסית בישראל. יורי מצדו סיפר להן על אהבתו לחפצי אומנות עתיקים. לנה הבטיחה שתבדוק עבורו מספר פריטים. השמות שלהן ממש לא הפריעו לו, להיפך הן בלבלו את כולם ושימשו לו מחסה מצוין.
שבוע של היכרות עבר על יורי ולנה. לנה החדשה גרמה לו להרים טלפון לרוסיה ולשוחח עם פשה. השיחה ביניהם היתה ארוכה, יורי סיפר לו כל מה שעבר עליו עם לנה הישנה בחצי השנה האחרונה ופשה המליץ על תוכנית.
יורי הרים טלפון לדוקטור חרקוב, רופא המשפחה: "חרקוב, מה שלומך?" שאל יורי וניגש מייד לעניין: "בבדיקה הבאה של אשתי תבשר לה שהיא חולה מאוד. במלים אחרות תתחיל לשתול לה מחלה. זה יהיה לך ממש כדאי." חרקוב היה מוכן לעשות הכל בשביל כסף, אפילו לשכנע גבר שהוא בהריון.
"איך היה היום?" התעניין יורי באשתו כשהגיע בערב הביתה.
"אני חייבת חופש. מאז שהגענו לארץ רק אתה נוסע כל הזמן לחו"ל ואני כמו כלב," היא ענתה לו כפי שתמיד היא מיללת. יורי אזר כוחות עיליים ואמר: "את נראית ממש רע, את חיוורת, ויש לך סימנים מתחת לעיניים, אולי תראי רופא? תגידי, היה לך חום בזמן האחרון?"
לנה התחילה למרר בבכי ורצה לחדר השינה.
למחרת בבוקר השאירה את הזאטוטים עם אחותה ונסעה לדוקטור חרקוב. הוא המליץ על בדיקות ונתן לה כדורים. כאשר הבדיקות חזרו הוא הזעיק אותה למרפאה.
"לנה, יש לך משהו."
"מה? מה יש לי, דוקטור? זה סופני?" היא שאלה בפאניקה.
"מוקדם מידי לדעת מה זה," הוא ענה והביט בממצאים.
"מה אתה מציע?"
"תנוחי בבית ואל תצאי ממנו. בינתיים קחי את התרופה הזאת. הכפלתי את המינון ונקווה שזה יעבור."
לנה לא ידעה שחרקוב נתן לה תרופה שמעלה את רמת ההמוגלובין בדם ויוצרת בקטריות שמעלות את החום ומחלישות את השרירים.
עבר עוד שבוע ויורי נכנס עמוק יותר לרומן עם חברותיו החדשות. לנה שופובניקובה מצאה לו מציאה בדמות פסל שחשק מזה זמן רב: עשתורת כנענית, אלת הפריון. עליה הוא יכול היה לסמוך שלא מדובר בזיוף. ב-25,000 דולרים הוא רכש לו אלה כנענית משלו, למרות שמחירה היה לפחות פי עשר. הסחורה נגנבה לפני שנתיים ממרתפי מוזיאון ישראל שבירושלים. כאות הוקרה ללנה ואירינה הוא סגר למשך ערב שלם את המכון בהרצליה והם חגגו את הרכישה על בקבוק וודקה במסיבה פרטית שאפילו הצאר רספוטין היה מקנא בו, אילו היה בחיים.
מאוחר מאוד בלילה חזר יורי הביתה, ירד היישר למרתף המוגן, הביט סביב לוודא ששום דבר לא השתנה מהפעם האחרונה שהיה שם. ערימות של כסף נערמו על המדפים. כולם ציפו לו כמידי ערב.
"שלום ידידיי היקרים," הוא פתח בחגיגיות את נאומו אל חפצי האומנות בצידו השמאלי של החדר. יורי היה שיכור כלוט והתנדנד מצד לצד. הוא הניח את העשתורת במרכז החדר ופרק ממנה את ניירות העיתון שעטפו אותה. לאחר שמיקם אותה והיה שבע רצון, הסתובב סביב הפסל, שאור המנורה מעליו מאיר אותו כאל. העשתורת היתה מגולפת מאבן בזלת בצורת אישה עירומה, שהחזיקה קשת ציידים ביד אחת ובידה השנייה החזיקה לב אדם!
אני מקווה שתדעו להעריך את האורחת החדשה ותעשו כל מה שהיא אומרת לכם." הוא צחק מקרב לב. "במילא אין לכם ברירה. היא אלה."
לנה אשתו שמעה אותו נכנס ויורד למרתף. במאמצים מרובים נטשה את המיטה החמימה וירדה בעקבותיו. כאשר הגיעה לפתח הדלת ראתה את המרתף מבפנים בפעם הראשונה. בעלה לא הבחין בה. היא ברחה משם במהירות למעלה. תשושה היא נפלה לתוך המיטה ונרדמה.
למחרת לנה הקיאה כל הבוקר. היא התקשרה לדוקטור חרקוב שיגיע אך במקומו הגיע בחור צעיר. הוא ביצע כמה בדיקות ולקח ממנה דם.
"אני אחזור בערב עם התוצאות ונראה מה יהיה הלאה," הוא אמר לה והלך.
בשמונה בערב נשמע זמזום באינטרקום. מי זה יכול להיות? חשבה לעצמה אירינה, שבדיוק קיפלה את בגדי הילדים כדי לעזור לאחותה החולה, ונגשה למסדרון הכניסה. על צג המוניטור הופיע בחור צעיר.
"מי שם?" שאלה.
"זה מישה הרופא" הוא ענה.
אירינה פתחה וחיכתה לו בדלת הכניסה. מישה נכנס.
"שלום," הוא לחץ את ידה, "איך מרגישה הגברת?" שאל.
"הרבה יותר טוב," ענתה אירינה ומישה המשיך לכיוון הקומה העליונה לחדר השינה. לנה שכבה במיטה וקראה ספר. כשראתה את מישה התיישבה.
"שלום דוקטור, יש חדשות?" שאלה. מישה הניח את התיק שלו על השידה ופתח אותו.
"תוצאות הבדיקה לא משביעות רצון," הוא אמר. "הבאתי לך תרופה חדשה שתקל עלייך את הכאבים," הוא מסר לה בקבוקון ללא תווית עם טבליות לבנות בתוכו.
"תקחי שתיים פעמיים ביום ונראה מה יקרה בימים הקרובים."
דוקטור מישה הגיע פעמיים ביום לבדיקות, הוא היה מסור לעבודתו, אך במשך הזמן החל מתמסר ללנה. בשיחות שהתפתחו הוא שכנע אותה שהיא במצב קשה:
"ייתכן שהמחלה שלך נובעת מחוסר אהבה, למדתי פעם על מקרים כאלו כשעשיתי את הדוקטורט," הוא אמר לה.
"באמת? מה אתה מציע?" לנה שאלה ומישה השפיל את מבטו מסמיק מעט.
לנה המשיכה לקחת את הכדורים ומישה המשיך לבוא והימים החלו להיות רגועים יותר. לנה לא דאגה יותר מידי, אירינה אחותה טיפלה יפה בילדים ובישלה במקומה, כך שלנה היתה ממש חופשייה. יורי לא שם לב לרומן שנרקם תחת אפו והמזל של לנה האיר פנים. מישה נתן ללנה כל מיני כדורים והסביר לה שהם ישמרו על בריאותה.
הימים עברו ומצבה של לנה הורע, הסחרחורות, ההקאות והעייפות הכרונית, הכול חזר.
מישה לקח אותה לבדיקות אינטנסיביות יותר. כשהסתיימו הבדיקות הם נפגשו במשרדו.
"לנה המצב חמור," הוא אמר בוחן שוב ושוב את תוצאות הבדיקות.
"חמור? תגיד לי את האמת דוקטור, מה יש לי?" שאלה לנה מבוהלת.
"מצד אחד הבדיקות מראות שיש לך לוקימיה ומצד שני סימנים להריון."
"מה, איך זה ייתכן?" היא צנחה על הכיסא חיוורת כמו הניירות שהיו על שולחנו של מישה.
"ייתכן מה? הלוקימיה?" שאל מישה.
"לא ההריון, הרי לא קיימתי יחסים עם יורי כבר חצי שנה ואיתך... הרי..." לנה החלה מגמגמת "אנחנו השתמשנו באמצעי מניעה." לנה נשברה ובכי קורע לב פרץ ממרכז החזה שלה. "מה יהיה איתי עכשיו?"
מישה ישב ושתק.
לנה מחתה את דמעותיה ביחד עם האיפור ועזבה את החדר. מישה רץ אחריה.
"לנה, תירגעי," הוא צעק תוך כדי ריצה. "לנה, חכי רגע!" אך לנה נעלמה כאילו בלעה אותה מעלית.
כשהגיעה הביתה עלתה ישר לחדר השינה, השתרעה על המיטה ומררה בבכי תמרורים. אחותה באה בשקט והתיישבה לידה.
"לנה, מה קרה?" היא שאלה.
לנה התרוממה מהמיטה וחיבקה את אחותה: "יש לי סרטן... וזה לא הכול..." היא משכה קצת באפה והוסיפה, "אני גם בהריון."
"לא נכון," נדהמה אירינה "מה את מתכוונת לעשות?"
"לא יודעת, אירינה," המשיכה לנה למרר בבכי.
"אני לא סומכת על הדוקטור הצעיר הזה," פסקה אירינה. "מחר נלך לחרקוב ונקבל חוות דעת מקצועית לשם שינוי."
"אבל הוא אוהב אותי!" לנה פרצה בבכי ללא מעצורים.
"אני לא סומכת עליו, יש הרגשה רעה לגביו" הוסיפה אירינה.
באותו היום, בשעות הבוקר, נודע ליורי שמיכאיל ממועדון הלילה פדה את הצ'ק. יורי היה שבע רצון מהעיסקה, המועדון היה שווה לפחות 200 אלף יורו. אך מיכאיל היה לחוץ בכסף. את הרכישה הוא חגג עם לנה ואירינה החדשות בבאניה שבהרצליה. כשחזר הביתה הוא נתקל באירינה גיסתו:
"הכל בגללך," היא הטיחה בו.
"מה בגללי?" הוא שאל המום.
"לנה עומדת למות, אתה הורג אותה עם ההתנהגות שלך, מה יהיה על הילדים המסכנים?"
"כן, תאשימי אותי, מכשפה, רק תזכרי שבלעדיי את היית עכשיו ברוסיה, זרוקה ברחוב בלי אף אחד, בלי אף פרוטה." אירינה השתתקה.
"מה קרה לה?" הוא שאל והחל מטפס במדרגות. אירינה שלחה אליו מבט של שינאה ולא אמרה מילה נוספת. יורי נכנס לחדר השינה החשוך. הוא הדליק את האור. לנה שכבה במיטה בעיניים נפוחות, אף אדום וממחטה ביד.
"מה יש לך?" הוא שאל, עומד בפתח החדר.
"סרטן" היא גילתה לו רק חצי מהאמת. החצי השני הפחיד אותה יותר מהמוות עצמו.
"דיברת עם חרקוב?" הוא שאל.
"כן, סיכמנו שמחר אראה אותו."
"טוב, חוות דעת מקצועית זה מה שאת צריכה." אמר יורי שלא נראה מודאג במיוחד מהתגלית המרעישה של הערב, כאילו אמר לה אל תדאגי חרקוב יסדר. יורי ירד למטבח וצרח משם:
"אירינה מה יש לאכול?"
"הצלחת במיקרו" הוא שמע את קולה מהקומה העליונה. הוא פתח את המיקרו ושלף את ארוחת הערב שלו. היתה שם חביתת עין, סלט ירקות ונקניק מעושן, כמו שיורי אהב. הוא שלף בקבוק וודקה מהמקפיא ומזג לו 100 סי סי
למחרת דומה היה שלנה נקלעה לסרט פסיכודלי.
"שטויות במיץ עגבניות, שום סרטן ושום הריון," צחק דוקטור חרקוב. לנה "התייבשה על המקום" - איך זה יכול להיות?
"אבל דוקטור מישה שלך בדק אותי והגיש לי תוצאות. ראיתי במו עיניי," היא אמרה בתקיפות מטילה ספק בחדשות הטובות.
"מישה? מה הוא מבין?" אמר חרקוב. "את בסדר גמור מבחינה בריאותית, אני מציע שתראי רופא נוסף. פסיכיאטר הפעם," עוד לפני שהספיק לדחוף מילה נוספת לנה התפרצה,
"אתה רומז שאני קוקו?"
"את עוברת משבר והוא יעזור לך."
עכשיו לנה היתה מבולבלת, מישה אמר סרטן והריון ואילו חרקוב טען שאין כלום. היא לא בטחה בעצמה ובסופו של דבר השתכנעה ללכת לייעוץ נפשי. כאשר יצאה ממשרדו של הדוקטור הרימה טלפון למישה:
"מישה לא תאמין, עכשיו יצאתי מדוקטור חרקוב ואתה יודע מה הוא אמר?" היא שאלה אותו.
"למה הלכת אליו בכלל?" התפלא מישה.
"רציתי חוות דעת שנייה. ואתה יודע מה הוא אמר?"
"נו, מה הוא אמר?"
"שהכל שטויות ואין לי כלום."
"מה?!" אמר מישה "זה מה שהוא אמר?"
"כן ושאני צריכה ייעוץ פסיכולוגי או משהו כזה והוא הפנה אותי לרופא אחר."
מישה ניסה למחות אך לנה כבר לא האמינה לאף אחד. למחרת היא הלכה לדוקטור לזרוב, פסיכיאטר מוביל במגזר הרוסי. הוא קיבל אותה בברכה ולנה סיפרה לו הכול.
"לפי מה שאת אומרת זה יכול להיות רק דבר אחד."
"והוא?" שאלה לנה והחליפה גוונים.
"את סובלת מ- PDS," הוא קבע.
"מה זה?" שאלה לנה מבוהלת עוד יותר. הדם שלה געש כמו מפלי הניאגרה בתוך גופה והגיע בתאוצה גדולה מדי ללב.
"פוסט דרמטיק סטרס. בקיצור את צריכה לנוח המון, את חייבת שקט מוחלט, ואסור שתתעצבני אפילו לשנייה כי זה מאוד מסוכן עבורך" אמר הרופא ורשם לה תרופה חדשה.
"אני חושבת שהכול זה סתם משחק," הרהרה אירנה באוזני אחותה. "נראה לי שיורי משגע אותך. אני עוד אוכיח לך," אמרה לה אירינה. אבל לנה נטלה את הכדורים ושכבה במיטה. משתדלת שאף אחד לא יפריע לה. היא אפילו סירבה לראות הילדים שלה כי פחדה שהם יעצבנו אותה והיא תאבד שליטה ותתפרץ עליהם. כשהיתה רואה את יורי היתה מסתובבת לצד השני של המיטה ונושכת את הכרית, ונותנת לו לדבר ככל העולה על רוחו. יורי קולבסו דווקא נהנה מכל הסיפור והחל מציק לה בקטנות. בהתחלה היו אלו ירידות על איך שהיא נראית ואחר-כך הוא עבר לדברים רציניים יותר כמו, "את אמא גרועה". עד שיום אחד נשרף ללנה הפיוז. המנורה שעל השידה ליד המיטה שלה מצאה את עצמה טסה בקו ישיר שידה-יורי. מזל שהוא התכופף. המנורה נתקלה בקיר ונשברה בבכי על הרצפה. השטקר, שלא נותק, יצר קצר בכל האגף העליון של הבית.
"תסתלק מפה, לפני שאני אהרוג אותך," לנה צרחה בקול נורא. יורי חייג למשטרה ונתן להם לשמוע את הצעקות המופרעות שלה. לאחר עשר דקות הוא ניתק. שוטרת התקשרה חזרה ויורי מסר לה את הכתובת. ניידת הגיעה ולנה המשיכה בהצגת הבולשויי שלה. לשוטרים לא היתה ברירה אלא להזעיק פרמדיק ופסיכיאטר.
"אני לא משוגעת," לנה התפרעה. "אני לא מטורפת!" הם אחזו בה בכוח והזריקו לה סמי הרגעה, לאחר עשר דקות הם הצליחו להשתלט עליה, רתמו אותה לאלונקה והוציאו אותה מהבית לאמבולנס. יורי, אירינה והילדים עמדו בפתח הבית וכולם הזילו דמעה.
למחרת בבוקר נסע יורי למרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב. שם הוא נפגש עם דוקטור לזרוב ומנהל המחלקה הפסיכיאטרית.
"מה יהיה?" הוא שאל.
"לנה תישאר כאן מספר שבועות להסתכלות ואם לא יחול שיפור במצב, ניאלץ לאשפז אותה לצמיתות. היא טוענת שהיא בהריון ושאתה מנסה לקחת את התינוק ממנה ואולי אף להרוג אותה," אמר מנהל המחלקה ולזרוב הנהן: "הכל רשום בתיק שלה."
יורי קולבסו עזב את המקום כשהוא מפזם את קלינקה-קלינקה-קלינקה-מייה בקול רם.
אחותה של לנה היתה בטוחה שכל זה מזימה של יורי. כשהוא נסע למרכז לבריאות הנפש היא מצאה את הטלפון של מישה והתקשרה אליו.
"מישה, זאת אירינה."
"אירינה? איזו אירינה?" הוא שאל מנסה לזהות את מי שנמצא מעברו השני של הקו.
"אירינה. נו, אירינה מיורי ולנה."
"אה, אירינה, לא זיהיתי אותך, איפה יורי? הוא לא עונה לי. אני מחפש אותו בנרות."
לא יכול היה להיות שמישה בקשר כל כך טוב עם יורי. בפעמים שמישה היה יורי לא היה והם מעולם לא נפגשו. השאלה הזאת העלתה חשד.
"גם אני מחפשת אותו, אני מציעה שניפגש הערב," היא אמרה מנסה לקלף עוד שכבה ולהבין את הקשר.
"טוב, היכן הפעם?" שאל מישה ואירינה הבינה שמישה מכיר את יורי קצת יותר מהיכרות של רופא עם בעל של פציינטית, ויותר מזה – הוא לא יודע מאיזה צד של המפה היא, אירנה, ממוקמת.
"היכן אתה ממליץ הפעם?" היא החזירה את הכדור למגרש שלו.
"כמו תמיד, בבניאה."
"אז בתשע ואני אעדכן את יורי," היא נתקה את הטלפון והתקשרה אל יורי. מיד לאחר מכן התקשרה לחברתה וביקשה ממנה לשמור על הילדים הערב.
אירינה היתה עכשיו בטוחה שמשהו אינו כשורה. היא החליטה לעקוב אחר מישה ויורי. לאחר שביקרה את אחותה בשעות אחר הצהריים היא נסעה להרצליה. היא הגיעה לבניאה רבע שעה לפני הפגישה. יורי כבר היה שם.
הבניאה שכנה בווילה בהרצליה פיתוח קרוב לים. מסביב לווילה היו מדשאות ובריכת שחיה. בחוץ היה חשוך ולנה התחמקה בין הצללים והסתתרה מאחורי שיח וצפתה בנעשה. יורי ישב בחוץ ליד שולחן קטן שעליו עמד בקבוק וארבע כוסיות קטנות. הוא נשען לאחור ועישן סיגר. בתשע בדיוק הופיע מישה.
"הצלחנו," הוא אמר ליורי וחיבק אותו.
"ידעתי שאפשר לסמוך עליך," אמר לו יורי והוציא חבילת שטרות ומסר למישה. הוא לא ספר אותם אלא הכניס מיד לכיס מכנסיו. אירינה נחנקה. בעודה נחנקת צעקה במקום מחבואה, שמאחורי שיח בגינה, הופיע גבר נוסף.
"דוקטור חרקוב, מה שלומך?" שאלו יורי ומישה. ליבה של אירינה כמעט התפוצץ ועיניה נשלפו מחוריהן.
לאט ובזהירות חמקה לנה מהווילה. לבנה כמו רוח רפאים היא חזרה באוטובוס הביתה. היא לא ידעה מה לעשות. כל הלילה הסתובבה בחדרה הלוך ושוב, מהחלון לדלת ומהדלת לחלון, מנסה להבין איך היא מוציאה את אחותה מהסיפור הזה, אך היא לא מצאה תשובה.
"יורי, הגיע הזמן לחסל אותה" אמר פשה ליורי בטלפון.
"מי שיותר מדאיגה אותי עכשיו זו אחותה של לנה, היא מתנהגת בצורה מוזרה בימים האחרונים."
"מה זאת אומרת?" שאל פשה.
"היא נחמדה אליי יותר מדי."
"זה טבעי, היא פוחדת שאתה תעיף אותה קיבינימט" אמר לו פשה ויורי ידע שזה בהחלט הגיוני.
"תראה, פשה, אם משהו ישתבש אני תמיד יכול לשלוח אותה לרוסיה לאשפוז ואתה יודע איך זה יגמר שם. נשלח אותה ל'סומהצ'צ'ה' שם כבר ידאגו לה וגם למדע," יורי צחק בקול רועם, ופשה לא ידע למי משתיהן יורי מתכוון עכשיו, אבל העדיף לא לשאול.
עברו שבועיים ויורי הרגיש חופשי להביא את החברות שלו הביתה. לאירנה אמנם היתה כניסה נפרדת וקומה משלה אבל בלילה, כשהכל היה שקט, הדפיקות של המיטה בחדר השינה של יורי לא הניחו לאירינה לישון. גם הכרית על הראש לא עזרה לה. היא החליטה שזה הזמן לפעול ומהר. היא ניגשה לאינטרנט ובאצבע אחת תקתקה בגוגל את המילה "עורך דין" ו"גירושים". השם הראשון שעלה היה "סטרלינג". השם הזה מצא חן בעיניה, זה נשמע כמו עורך דין של מיליון דולר, וזה בדיוק מה שהיא היתה צריכה. לאחר שיחה קצרה בטלפון היא הגיעה לפגישה. את המשרד שלו היא מצאה בקלות בלב העיר הגדולה בבניין שייש ועליו שם החברה באותיות ניאון כחולות זוהרות. אירינה שפכה בפניו את כל הסיפור כשהיא בוכה ומושכת נזלת חזרה לגרון.
"ממש סיפור מסריח," אמר עורך-דין סטרלינג והביט ב"רשימת המכולת" שעשה תוך כדי הסיפור.
"מה אפשר לעשות?" שאלה אירינה ופתחה קופסת ממחטות חדשה.
"זה תלוי מה אתן רוצות כתוצאה סופית," סטרלינג הישיר מבט אל עיניה של אירינה. "תני לי רגע לבדוק כמה דברים." סטרלינג התקשר למספר אנשים. אירנה היתה עייפה מכדי לעקוב אחרי העברית המהירה והמצוחצחת שלו. מה זה 'מה נפשך?' היא תמהה וויתרה. הוא רשם על דף נייר פרטים אחדים, אירנה חלמה מולו ונרגעה לאט לאט. ואז סטרלינג חייך אליה ואמר: "אז ככה..."
הפגישה הסתיימה ואירנה רצה היישר למרכז בריאות הנפש. כשהיא ראתה את לנה ליבה נחמץ. לנה הייתה מסוממת, עיניה נפולות ופניה צהובות. אירינה התיישבה מולה וניסתה לדבר איתה. היא הבינה שלנה תחת השפעת סמים וכל מה שהיא צריכה לעשות עכשיו זה לחכות שההשפעתם תפוג.
"יורי קולבסו!" צרח הקול בצד השני של הקו. יורי הרחיק את הסלולארי מאוזנו.
"דה, מי זה?" הוא צעק בחזרה.
"זה מיכאיל," צווח הקול שנית.
"אני שומע. אולי תנמיך את הקול, אני לא חירש," השיב לו יורי בנימה שקטה יותר, אך ניתן לראות על פניו שהוא עוד רגע עוזב את המשרד שלו ויוצא "לנפח את הבחור" כלשונו.
"הצ'ק שלך חזר" הוסיף מיכאיל.
"חזר?" שאל נדהם.
"חזר, ואם לא תשלם לי עד סוף השבוע, אני רוצה את המועדון שלי בחזרה" מיכאיל היה נרגש.
"תירגע. תבוא ותיקח צ'ק חדש. אני כבר..." יורי קולבסו הפך לאדיש. אז חזר צ'ק זה קורה לנו כל יום, חשב לעצמו.
מיכאיל קטע את יורי "מזומן! עד יום שישי ב-12 בצהריים ולא דקה יותר" הוא ניתק ליורי בפרצוף.
אירינה חיכתה ארבע שעות עד שלנה התאפסה ואפשר היה לדבר איתה. היא הסבירה לה את התוכנית.
"תשחקי אותה משוגעת, אבל אל תתפרעי יותר מידי, כדי שלא יקשרו אותך עם כותנת משוגעים ושלא יסממו אותך יותר מידי. ברגע המתאים אני יוציא אותך מפה."
"אני לא משוגעת." בכתה לה לנה.
"אני יודעת ואני מטפלת בכל עכשיו," אמרה אירינה.
אירינה נסעה הביתה, שחררה את המטפלת ונכנסה לחדר העבודה של יורי. היא עברה על כל הניירות. הרבה לא היה שם. לפתע נזכרה במזוודה קטנה שיורי הביא עימו מרוסיה. הוא לא נתן לאף אחד לגעת בה. היה בה משהו חשוב. אבל בזמנו למי היה איכפת. עכשיו היא ידעה: היא חייבת למצוא אותה.
בשעות הערב המוקדמות, שלא כהרגלו, יורי חזר הביתה. הוא היה מצוברח מהרגיל. במקרים האלה הוא היה עולה לחדר הילדים ומשחק איתם עד שנרגע. יורי אהב אותם ותמיד אמר "אני עובד קשה למען ילדיי." לאחר שעה וחצי עם הילדים נכנסה אירינה לחדר להחליף אותו: "האוכל מחכה לך למטה. בינתיים אני אשכיב את הילדים לישון."
יורי ירד למטבח והתיישב לאכול. כשהילדים נרדמו אירינה הצטרפה אליו.
"הכל בסדר יורי?" היא שאלה בנימה חברותית. בקושי התאפקה לא לקחת את המזלג ולדקור אותו ישר בתוך העין.
"למה את שואלת?" הוא הביט בה בחשד.
"כי אני דואגת, לנה מאושפזת, אתה נראה נורא, אני לא רוצה להישאר לבד."
"הכל בסדר," הוא ענה. "ביום רביעי אני טס לקפריסין ואני אחזור ביום חמישי בלילה."
כששמעה את המשפט הזה ידעה אירינה שזה הסימן לביצוע התוכנית של סטרלינג.
"אל תדאג אני אטפל בהכל," היא אמרה ומזגה כוסית וודקה לו ולה. הם "ירדו על הבקבוק" עד הטיפה האחרונה. יורי היה מטושטש לגמרי. הוא התקלף מבגדיו תוך כדי תנועה לכיוון חדר השינה ונפל על המיטה כמו בול עץ.
אירינה הכינה לעצמה כוס קפה שחור גדול וחזק. כשסיימה אותו התקלחה במים קרים רבע שעה ויצאה לאסוף את בגדיו של יורי. היא חיפשה אחר המפתח לכספת שבקומת המרתף. לאחר שמצאה אותו הניחה את הבגדים על המתלה שבחדר השינה וירדה לכספת.
כאשר נכנסה לחדר והדליקה את האור, יצאו עיניה מחוריהן. במרכז החדר, כמו במקדש אצטקי, ניצבה אלת הפיריון המבוזלת. העשתורת הכנענית. היא היתה יפה. מסביבה היו מדפים עמוסים בשטרות של כסף. היא נכנסה פנימה ועברה עליהם. מדפדפת בשטרות. היא מצאה את המזוודה שהיתה חבויה מאחורי מדף חפצי האומנות. היא ניגשה למדף של היורו ושלפה חבילה של 100 שטרות בני 100 יורו. היא העלתה את המזוודה ואת הכסף והחביאה אותם מתחת למיטה בחדרה. לאחר מכן ירדה בחזרה למרתף וצילמה בעזרת מצלמת הווידאו את החדר. "הדובדבן שבקצפת", כך הגדיר זאת סטרלינג. כאשר סיימה עלתה אירינה חזרה לחדרו של יורי ושתלה את המפתחות חזרה בכיסו ונעלמה לחדרה.
ביום רביעי עלה יורי על המטוס לקפריסין, כפי שנהג לעשות אחת לכמה שבועות מאז עלה ארצה. הוא נסע כדי למשוך מכספו. חלק הוא ישלם לעסקים וחלק הוא יפקיד בכספת שבביתו.
אירינה נסעה למרכז בריאות הנפש. היא נפגשה עם מנהל המחלקה ושכנעה אותו להוציא את לנה הביתה לחופשה קצרה, על מנת שתפגוש את הילדים. אכן חל שיפור ניכר בהתנהגותה של הפציינטית שלו והוא חשב שביקור בבית יועיל לה.
יורי חזר הביתה ביום חמישי בלילה. הוא היה עייף, וירד למרתף להתבודד עם רכושו. כאשר סיים הוא עלה לחדר השינה. הבית היה שקט ומסודר. הוא נכנס לחדר והתיישב על המיטה בחושך והחל פושט את בגדיו. לפתע נדלק האור של מנורת השידה,
"שלום יורי," נשמע קולה של אישה.
יורי נבהל וקפץ מהמיטה עם המכנסיים למטה.
"לנה? מה את עושה כאן?" הוא שאל.
"התגעגעתי אליך," היא פשטה את השמיכה מעליה וחשפה את גופה החטוב והלבנבן, שהוסתר בחלקו על-ידי חזיית תחרה, תחתוני תחרה וביריות שהודקו לגרביוני רשת שעטפו את רגליה הארוכות.
"הו, לנה..." הוא פלט. "אני כל כך מצטער, אני שמח שחזרת."
כמו נחש היא התפתלה לעברו והושיטה לו ידיים לחיבוק. יורי חלץ את מכנסיו מעל רגליו שלא ייפול ופתח אליה את זרועותיו.
"אתה זוכר איך התפרענו כשהיינו צעירים?" היא שאלה אותו.
"כן... לנה, זאת היתה התקופה הכי יפה שעברנו ביחד," הוא התרפק על העבר.
"בוא נשחזר את זה," היא הציעה לו. יורי שכח לרגע את כל מה שעבר עליו בזמן האחרון. המראה של לנה בלבל אותו. סקס תמיד קדם לכל. וחוץ מזה, בבוקר כבר ידאג שלנה תחזור למוסד.
לנה הפשיטה את יורי והשאירה אותו עירום כביום היוולדו על המיטה.
"תעצום את העיניים," היא לחשה לו באוזן ויורי עשה כדבריה. היא קשרה רצועת בד מסביב לראשו והסתירה את עיניו. יורי נבהל קצת אבל היא לא נתנה לו שהות לחשוב והמשחק נמשך. היא העבירה את אצבעותיה על גופו מדגדגת אותו בנעימות, מרגיעה אותו, מטשטשת את חושיו. לפתע קשרה יד אחת שלו באזיקים למיטה.
"אהה לנה, את רוצה לשחק ב'חדר חקירות בק.ג.ב?'" הוא חייך.
לנה קשרה יד שנייה והעבירה את לשונה על חזהו החשוף. יורי נאנק. לנה עברה לרגליים. כאשר יורי היה כפות היטב למיטה היא אמרה לו:
"ועכשיו להפתעה."
היא נעלמה למספר דקות משאירה את יורי במתח.
"לנה? לנוצ'קה איפה את?" הוא שאל בקול מצחקק.
"כאן," היא ענתה והסירה את הבד מעל עיניו. יורי מצמץ והביט בה. היא התיישבה עליו.
יורי הרים את ראשו ובעיניו שאל: "נו?" הוא שאל.
"סבלנות," היא אמרה. "לפני שאנחנו ממשיכים אני רוצה להראות לך משהו."
"מה? משהו חדש שלמדת?" הוא צחק, המשחק הזה מצא חן בעיניו.
לנה הרימה מזוודה קטנה ואפורה.
"מכיר אותה?"
יורי נבהל: "מה? באיזו רשות? מאיפה היה לך מפתח?" הוא פלט.
לנה התעלמה: "אתה יודע מה מצאתי בתוכה?"
"שחררי אותי, לנה!" יורי נלחץ ופקד עליה אך לנה המשיכה בשלה.
"שחררי אותי!!!" הוא צרח.
לנה שלפה ציפורן מחודדת והצמידה אותה לעין שלו. זיעה קרה החלה מציפה את יורי והוא התפתל, מנסה לשחרר את עצמו. היא ליטפה את פרצופו עם הציפורן שלה ואז נעצה אותה בתוך אפו והרימה את הנחיר.
"אתה יודע מה מצאתי בתוך המזוודה שלך?!" היא שאגה לתוך הפרצוף שלו.
"לא, לא,לא," הוא ענה חסר אונים.
"אתה הרגת את אבא שלי, לקחת לו את המפעל וגרמת לו להתאבד!" היא שחררה את האצבע מהנחיר וירדה איתה בעדינות לעבר החזה שלו. שם היא נעצרה ונעצה אותה עמוק לתוך הבשר.
"לנה, רגע... חכי," יורי החל מגמגם מרוב פחד "אני אפצה אותך... חכי."
לנה צחקה צחוק פרוע ושרטה את החזה שלו בקו אלכסוני. יורי נאנק מכאב.
"קיבינימט!!!" הוא צרח, "לנה אני אהרוג אותך." לנה היתה בשליטה מלאה על יורי. זה לא עניין אותה מה הוא אומר, והיא שרטה אותו שוב יוצרת קו אלכסוני נוסף של דם. שני הקווים התלכסנו זה על גבי זה לאיקס על החזה של יורי. נקודת החיתוך ביניהם היתה הדרך הקצרה לליבו. יורי צרח כמו משוגע עכשיו. הוא השתולל. הוא בעט וניסה בכל כוחו לשחרר את זרועותיו. לנה קירבה את פניה אל פניו של יורי:
"יורי קולבסו. אתה הולך למות הלילה...." היא לחשה לו בקול של מיטה ולפתע פרצה בצחוק מתגלגל.
מבועת, עייף ובעיקר חסר אונים הביט בה יורי:
"את באמת השתגעת."
לנה שלפה מתחת לכרית סכין מטבח והרימה אותה אל-על.
"לא! לא! לאאאאאאאא" צרח יורי.
לחדר התפרצה אירינה אחותה. "עצרי!" היא קפצה עליה אוחזת ביד אחותה.
"אני רוצה שיורי היקר יבין. אני יכולה להרוג אותו עכשיו ואף אחד לא יעשה לי כלום. אני משוגעת, לא? אני כבר מאושפזת, לא?"
"לא, מתוקה, אל תעשי את זה," אירינה ליטפה את שיער אחותה.
"אי אפשר להכניס אותי לכלא. אי אפשר לעשות לי כלום. אני אשאר כמה חודשים באשפוז ואחר כך אחזור הביתה ואחיה במרתף בין כל השטרות. לבד!"
"מספיק, מתוקה שלי, בואי לא ניתן לו את התענוג הזה. יש דרכים הרבה יותר טובות לחסל את הבן-זונה הזה. דרכים שהוא לא מכיר."
לנה הורידה את הסכין ונתנה לאחותה.
יורי נרגע: "תודה, אירינה, אחותך המשוגעת התכוונה להרוג אותי."
אירינה השאירה את יורי קשור והחזירה את לנה למוסד. כל הדרך לשם הן צחקו, לנה תיארה לה את פרצופו של יורי כשהיא שלפה את הסכין. רק כשחזרה הביתה שחררה אירינה את יורי. הדבר הראשון שהוא עשה היה לפתוח את המזוודה: היא היתה ריקה.
"איפה כל הניירת?" יורי התנפל על אירינה ואחז בצווארה.
"רגע אחד. אתה לא יכול להרוג אותי יורי, אתה לא יכול לעשות לי כלום," היא אמרה לו רגועה.
"איפה הניירת, כלבה בוגדנית," הוא הידק את אחיזתו.
"אם אני לא מדווחת כל שש שעות למישהו, המשטרה תבוא ותעצור אותך, אז כדאי שתוריד את הידיים שלך ממני."
יורי הרפה.
"הכול נגמר, יורי. הגיע הזמן לפזר את הריח הרע שאתה נושא עמך." אמרה לו אירינה ושפשפה את צווארה.
"אני עוד אראה לכן מה זה!"
"אם יקרה משהו לי או ללנה זה יהיה הסוף שלך! הניירת ועוד מסמכים רבים אחרים יסגירו את הפעילות שלך לא רק למשטרה אלא גם לשותפים שלך," היא אמרה לו ועזבה את החדר. יורי התמוטט על המיטה.
במשפט טען סטרלינג לשווייה האמיתי של האלה הכנענית, מבלי להזכיר את מעשיו הפליליים של יורי ונהג בו בכל הכבוד הראוי לאזרח השווה מיליונים. לא זו אף זו, סטרלינג בנה לו מצג כלכלי השווה פי כמה ממה שיורי היה שווה באמת.
"כבודו, מרשי משתכר כ-6000 דולר לחודש בלבד," טען בא כוחו של יורי.
סטרלינג שלף מסך נייד להקרנת וידאו. הוא חיבר את המצלמה ושידר את הסרט שצילמה אירינה: "כבוד השופט, זאת הכספת של אדון יורי פופולוב."
"זאת השגת גבול," קפץ עורך דינו של יורי.
סטרלינג נעזר בדוגמה של העשתורת הכנענית וערימות השטרות הממוינים אך כטענה מסייעת לכך שמדובר לפחות ב-60,000$ לחודש.
בתביעת הגירושים טען סטרלינג לתשלומי איזון מול עסקיו של יורי, ודרש עבור מרשתו את בית החוף שלהם בארסוף, בשווי 8 מיליון דולר, פלוס חסכונות בניירות ערך בשווי 10 מיליון. כל זה בתמורה לעסקים לכאורה שנשארים בידיו. ליורי לא היו אלא עסקי העולם התחתון, אבל הוא סמך על המרתף הממוגן, שלא היה כל כך ממוגן, כפי שהסתבר, אפילו לא בפני שמועות. המשפט סוקר בטלוויזיה ובעיתונות, השמועה על העשתורת פרסה לה כנפיים והגיעה לרשות העתיקות. סטרלינג הסכים מייד למסור את הקלטת לידי אנשי הרשות. לאחר ניתוח וחקירה הם פרצו למרתף. המזומנים כבר מזמן היו בידיהן של לנה ואירינה ואילו העשתורת חיכתה שחיל הפרשים של הרשות לעתיקות יציל אותה. יורי נעצר ונשלח לכלא. אך גם שם לא היה לו שקט. ד"ר חרקוב וד"ר פשה גינזבורג שלחו אליו נציגים משלהם על מנת לגבות את חלקם.
לאחר המשפט חייך סטרלינג חיוך רב משמעות אל לנה ואירינה. עככשיו הן הבינו מדוע הוא ידוע בכינויו "שואב האבק" כינוי שאומר הרבה לכל עקרת בית. סטרלינג ידע לשאוב מהיריב לא רק את הכסף אלא גם את אבק הכסף. או כמו שהוא נהג לנסח את זה: "אחרי שאני אטפל בו גם אם תנער את כיסיו נעור היטב לא ייפול מהם פירור".
לנה חזרה לבית החולים לסיום השיקום, כדי להשתחרר בצורה מסודרת ועם התעודות הרפואיות הראויות.
מהרגע שיורי נכנס לכלא קרה משהו שהפחיד אותו מאוד. בהתחלה הוא חשב שהוא הוזה ושאולי זה בגלל שהריח הרע של הכלא חריף יותר משלו אבל ככל שהזמן עבר יורי הבין: ריח הנקניק נעלם. אפילו הריח נטש אותו.
