שידה של גירושים
"הנה, זו השידה שסיפרתי לך עליה," אמרה איה לגבר שלצידה בחנות לממכר עתיקות.
"לאיזו את מתכוונת? לזו עם הפיתוחים על הרגליים?" הגבר הגבוה שאל והצביע על אחת השידות.
"כן, ממי, בדיוק לזו. אני זוכרת אותה מימי ילדותי. היא היתה של סבתא שלי וגם היא קיבלה אותה בירושה. אני חייבת אותה."
המוכרת, אישה בשנות החמישים, עגילי זהב ארוכים לאוזניה, שמלה ירוקה וסנדלי זהב לרגליה הדקות, הקשיבה כל אותה עת מבלי להתערב. הזוג הצעיר התקרב אליה. היא הניחה את הספר שקראה על שולחן ה"סֵקְרֵטֶר" הקטן שלפניה, והראתה להם פנים פתוחות לעזרה.
"כמה עולה השידה עם הפרחים?" שאל הגבר.
"8,750 שקלים לפני מע"מ," השיבה המוכרת.
"טוב, איה, זה לא בא בחשבון, זה כבר מחיר של אופנוע רק בלי מנוע."
"מה אופנוע? אני מסבירה לך, כבר שלחתי לכאן מומחה, יש הוכחה שזה שייך למשפחה שלי," איה פנתה אל המוכרת וביקשה: "את מוכנת להראות לו את המקום של הראשי תיבות?"
"בבקשה," אמרה האישה והטתה את השידה הקטנה קדימה. מאחור היו חרוטים ראשי התיבות: די וג'יי.
"נו, אז מה זה אומר? זה יכול להיות הרבה דברים," הגבר אמר.
"יואל , ממי, בבקשה, קטן עליך לקנות לי את זה. זה של המשפחה של אמי, זה יקר לי. הבטחת."
"אבל איך את יודעת בכלל שזה באמת נכון?"
"די זה דורה וג'יי זה גינזבורג, מה לא ברור לך? הלא הראיתי לך את ראשי התיבות האלה, ובדיוק בסגנון האות הזה, גם על מצעים וגם על שולחן הכתיבה של אמי."
"די. ג'יי. יכול להיות גם ראשי תיבות של דיסק ג'וקי ענתיקה ממועדון ריקודים מתקופת הרנסנס. מה את רוצה ממני. לא נראה לי לקנות רהיטים בכיכר המדינה. זה לא המקום." הוא אמר.
"זה לא יפה, איך אתה מדבר ליד הגברת?" איה נלחצה. המוכרת חייכה אליה בארשת של ברית ערים תאומות.
"אני לא רואה פה התנפלות, איה," הוא המשיך להתגרות.
איה חשה אי נעימות גוברת והולכת אל מול המוכרת הבלונדינית נוסח מרלין מונרו שחייכה אליה בחום.
"גם אם לא קונים, לא צריך להעליב את בעלת המקום," היא ניסתה לרמוז לו בשקט. אבל יואל בשלו.
"מה זה בכלל כל הפלצנות הזו של ככר המדינה פתאום על ראשך? דברים טפשיים כאלה מוצאים בשוק הפשפשים בשישית המחיר."
איה כבר לא יכלה יותר לשאת את הלחץ הפיזי המתון.
"אל תשימי לב אליו," פנתה אל המוכרת. "לא תיארתי לעצמי שהוא קמצן. עכשיו אני צריכה לחשוב מחדש על כל רעיון החתונה."
"אל תגזימי!" פקד יואל.
"איך אתה בכלל מדבר אלי? מה זה הטון דיבור הזה?!" איה רתחה.
המוכרת היתה משותקת. היא לא ידעה מה לעשות. איה נלחמה למענה אך עמדה על סף פיצוץ עם הארוס שלה. היא לא הרשתה לעצמה להתערב למרות שהיה לה מה להגיד לאיה. מוכרת טובה יודעת לשמור את דעותיה לעצמה. גם הנייד שצלצל אליה לא זכה כלל למענה. היא האמינה שכדאי עכשיו להיות שקטה ולא להתערב. האמת? כבר נמוגה התקווה ובכלל עבר לה החשק למכור את השידה. היא רק רצתה שהמבוכה הזאת תיגמר והשקט יחזור לשרור בחנות.
"אני מדבר אליך כמו שאני מרגיש. לא מוצא חן בעיניך? את מכירה את הפתח - הרגע נכנסת דרכו."
"מה! אתה פשוט מטורף. אני עוזבת," איה התקדמה בנחישות אל דלת החנות. יואל לא עצר בעדה. היא הסתובבה ובזעם זרקה:
"אם אני יוצאת מהפתח הזה, ואתה לא מתנצל, אני גם יוצאת מהקשר שלנו. תשכח מחתונה."
איה צעדה בצעדים גדולים מהרגיל, צעדה קומית משהו, אל עבר הפתח. חמישה ששה צעדים הספיקו. היא היתה בחוץ. יואל לא נע ולא זע. ספינקס. פני פוקר. נציב מלח. אבן שאין לה הופכין. איה הלכה.
"רוץ אחריה," אמרה המוכרת.
"מה אני, הכלב שלה?" אמר יואל.
"מה יהיה?" שאלה המוכרת. "אני יכולה להזמין לך קפה? אולי תירגע ואני אשכנע אותך שבלי השידה הזו הפסדת את הבחורה של החיים שלך?"
"קפה יציל את המצב עכשיו. בהחלט." יואל ענה והתיישב מצידו השני של שולחן המכירה.
המוכרת הציצה וסימנה בסימן וי לבית הקפה שמעבר לפינה. שם כבר מכירים את הקודים שלה. הקוד אמר שתי כוסות. לא מעט חברות יושבות אצלה לכוס קפה. למעשה, יותר משהיתה זו חנות רהיטים היה זה הסלון החברתי שלה.
"שני קפה הפוך עם הרבה קצף, כמו שאת אוהבת," אמר המלצר שהגיע עם מגש עגול עד תוככי החנות ופרק גם מלחיית קינמון, שוקו, אבקת וניל, ושלושה מיני סוכר בגווני חום שונים בצד ממתיקים דלי קלוריות וכד חלב.
"אה. גם החברה שלי אוהבת הרבה קצף. מה זה – יש משהו שגיליתן ואני לא?"
"תודה, תוסיף לי את זה לחשבון," היא אמרה בעייפות.
"תודה. טעים." אמר יואל לאחר שלגם והקצף צייר לו שפם.
"הכי טוב בעיר. זה ככר המדינה בשבילך. פלצנים פלצנים אבל הכי טובים שיש. אין מה לעשות, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים."
"ובמחירים הגדולים." הוסיף יואל.
"תשמע, אל תהיה קטנוני, יש דברים יותר חשובים מכסף. אני משוכנעת שאתה לא מטפל בכסף אלא בכבוד העצמי שלך. לא לצאת פראייר, זה הנושא המרכזי המעסיק את המאצ'ו הישראלי."
"יכול להיות שאת צודקת," אמר לאחר שגמע את הקפה בשקיקה. "מה עשיתי לה בכלל עניין? את מאמינה לי שלא מזיז לי עשרת אלפים לכאן או לשם?"
"ברור, אתה מתעסק בכוחנות לא בכסף. חשוב לך להראות לה מי הגבר ומי הקובע – עכשיו זה הזמן לעצב את יחסי הכוחות ביניכם, וחלילה שהיא לא תשתלט."
"איזה נאום חוצב להבות," יואל עקץ.
"חבל שלא חוצב לבבות. אני באמת רוצה לשכנע אותך," אמרה המוכרת.
"ואללה, את נחמדה. איך קוראים לך?"
"נעמי."
"אני מת על השם הזה, ואני לא סתם מתחנף, גם לאחותי קוראים ככה."
"כן, יש לשם הזה קאם באק. בקיצור, יואל, שכנעתי אותך?"
"כמעט. אבל את לא מכירה את איה. יכול להיות שכבר מאוחר מדי. אם היא אומרת משהו היא לעולם לא חוזרת בה. היא גאה מדי."
"אין דבר כזה," אמרה נעמי בלהט.
"נעמי מה?" הוא שאל.
"אייזנשטיין."
"האייזנשטיין?"
"כן."
"יילצין אייזנשטיין?"
"בעלי. מה לעשות..."
"זו לא אופציה גרועה כל-כך," יואל אמר ונעמי ננעלה. מילה רעה היא לא תגיד על בעלה. רק אנחה קטנה התמלטה מפיה ולא התגבשה לכלל תלונה מילולית.
"מה שחשוב עכשיו זה להציל את הנישואים שלך," אמרה נעמי ואספה בשתי ידיה את שערה הצבוע. תנועה שהחלה לחזור עליה מדי פעם, מאז שהפוקוס היה עליה בחנות והיא נשארה לפתע עם גבר צעיר בחנות.
"איך?"
"תקנה לה את השידה ותתנצל. כמו שהיא רצתה."
"את מוכנה לעזור לי?"
"אתה חושב שזה בריא שאני אתערב?" שאלה נעמי והחליפה בין הרגליים כך שעכשיו השמאלית טיפסה על הימנית ונמרחה עליה כמו גבר שמחזר אחרי הגב של אשתו על שפת הים.
"תשמעי, אני אתן לך את מספר הטלפון שלה ותדברי איתה. תגידי שקניתי לה את השידה ושהיא תסלח לי, ונראה. אם זה יצליח אני באמת אקנה אותה."
"זה לא קצת ילדותי? כמו בתיכון כשהיינו זקוקים לשידוכים האלו?" שאלה נעמי.
"מה איכפת לך לעזור קצת? זה טוב לביזנס שלך, זה עוזר לי לרדת מהעץ הגבוה שטיפסתי עליו, את עושה מצווה, מה רע?"
"טוב, קדימה. תן לי את המספר." הוא נתן.
"איה? מדברת נעמי אייזנשטיין, המוכרת מכיכר המדינה, אני מתנצלת שאני מתקשרת, אני בחיים לא עשיתי דבר כזה, אבל הייתי מוכרחה אחרי שראיתי אתכם רבים ככה. נגעתם לי ללב. אני לא חושבת שכדאי לך לחסל ככה את הקשר שלכם..." היא שתקה לרגע. מהססת. מחכה לתגובה מהצד השני של הקו. כשהרגישה שלכדה את תשומת ליבה של איה המשיכה: "אני יודעת שזה לא ענייני, מה פתאום מוכרת מהחנות עושה כזה דבר, פשוט אני עוברת דבר דומה בימים אלה, לא דומה, הפוך בעצם, טוב מה אני מקשקשת. תראי, בעלך קנה לך במתנה את השידה... מה? לא יעזור לו? למה? אז מה אם הוא לא התנצל, הוא עוד יתנצל. כבר מאוחר מדי? תשמעי, אני נורא מבקשת שתבואי לשבת אתי בחנות ונדבר ברגיעה. מה את אומרת? את לא יודעת? טוב, תרשי לי לפחות לצלצל אליך מחר? תירגעי קצת והכל ייראה אחרת, בסדר?"
ולאחר שניתקה הפנתה אל יואל מבט עוקצני: "טוב, שמעת את הגמגום הזה, היא לא מוכנה... איך הכנסת אותי לזה, השד יודע, מה אני, שדכנית?"
"נעמי, את אישה נהדרת, רחבת לב, יפה, מוכרת מעולה. אני אקנה ממך את השידה, ואת תביאי לי חזרה את הכלה שלי."
"אתה רואה איזה טמבל אתה? עכשיו אתה מתחנן על מה שהיה שלך לפני עשר דקות. אם רק לא היית משחק אותה..."
"צודקת. מטעויות לומדים, מה אני אגיד לך?" יואל גמגם, הסמיק וקם לעזוב. "אני מחכה לטלפון ממך מחר. הכרטיס שלי אצלך. וכבר הרבה תודה."
נעמי נמסה.
למחרת איה התרצתה.
השתיים נפגשו. נעמי סימנה וי מרחוק באצבעותיה. המלצר ממול קלט אותה והגיע עם המגש העגול. קפה עם הרבה קצף.
"איך ידעת שככה אני אוהבת את הקפה שלי?" איה שאלה.
"יואל כל-כך אוהב אותך שאפילו את זה הוא ציין בפניי," נעמי אמרה ושפכה משקית הסוכרזית את האבקה הלבנה.
"שלא תחשבי שמזיז לי אם אני מוכרת את השידה הזו או לא," נעמי התנקתה. "לא הייתי מתאמצת כל-כך בשביל כמה אלפים. איכפת לי ממך."
"בטח, בטח," איה מלמלה מתחת לשפה אבל נעמי שמעה.
"תשמעי, יקירתי, בואי אני אספר לך בגילוי לב. בעלי בנפרד קנה לי את החנות הזו כמו אבא שקונה צעצוע לילדה שלא תפריע. לאף אחד לא חשוב אם אני באמת מוכרת פה משהו או שזה הסלון שלי. תוכלי לראות פה את כל החברות שלי יושבות. כמעט אין מכירות כי הדברים שלי באמת יקרים. עובדה שמיסטר יילצין אף פעם לא התעניין ולא סבל מההפסדים וההוצאות הרבות שיש על המקום הזה. ואם אני כבר מוכרת אני לא מדווחת. לא לבעלי ולא למדינה. מבחינתם אין פה בכלל מכירות. הם חושבים שמדובר פה בטומטומית מוחלטת, את אתי?"
"כן, אני איתך. אבל אם את אתי באמת אז תודי שאין טעם להתחתן עם הקמצן המאצ'ו הזה שנותן לי פקודות."
"תשמעי, הבנתי מהוויכוח פה שיש עליו לא מעט ממון."
"לא מעט? על מה את מדברת, הוא ממשפחת האריזון."
"רילי? אז אל תהיי את מטומטמת, תתחתני." אמרה נעמי וחיוך התנוצץ בעיניה.
"גם אם אני כבר פחות אוהבת אותו?" שאלה איה. "הרבה פחות?"
"תתחתני, אבל כל הזמן תקליטי. את רואה אותי?" והיא פתחה בפני איה את ארנקה. היה בו טייפ מנהלים קטן. ובתיק היה אזור של רשת אוורירית מחוררת וקלה לקליטת הרעשים שמחוצה לו. "אני כל הזמן מקליטה."
"מה זאת אומרת, את גם נשואה לעשיר-קמצן-מאצ'ו?"
"אני אייזנשטיין, זה אומר לך משהו? הבעל שלי בן לאחת מעשר המשפחות שמנהלות את המדינה הזו, פחות או יותר. ברור שהוא רגיל לנהל גם אותי." היא צחקה. "אבל לי יש נשק קטן. פעם אחת הוא הרים עלי יד. התלוננתי במשטרה והוא הכחיש. אבל היתה לי הקלטה. זה היה בתוך הבית ושם גם התקנתי מצלמות."
"מה, התקנת מצלמות כדי לתפוס אותו עושה מעשים אסורים לפי החוק? למה לך? זה בעלך..."
"כן, אבל כמו שלך יש טענות קטנות, אני נשואה 20 שנה והטענות גדלות עם השנים. ואם כבר הלכה האהבה, למה לא לסחוט את הלימון המטומטם הזה, ולהוציא ממנו את כל המיץ, לפני שאני הולכת אל האושר והעושר? אני מתה להתגרש... אוי, את מכירה את הבדיחה הזאת?"
"לא, איזה בדיחה?" איה חייכה.
"מיליונר אחד, אשתו הגיעה לגיל 40. הוא העיר אותה בבוקר עם מגש וארוחה ושאל אותה: האני, מה את רוצה מתנה ליום הולדת? רוצה פרוות מינק? לא, כבר יש לי שש. רוצה יהלום שחור? לא, כבר יש לי ארבעה ורודים, והרבה לבנים משובצים בכל התכשיטים שלי. אז מה את רוצה, האני, אולי פנתר אקזוטי לאוסף בעלי החיים שלך? לא, זה כבר נהיה מסוכן, יותר מדי טורפים מסביב לבית. אז מה את רוצה? אני רוצה גט, היא אומרת לו. לא, הוא אומר לה, האני, לזה אין לי תקציב. הבנת?"
"הבנתי. את אומרת לי שגם אם אין אהבה אני יכולה לעשות פה עסק ."
"בדיוק, האני, עכשיו את צעירה ויפה. את זורקת אותו בלי בעיות ומחר תגלי שהצ'אנס שלך נגמר. אין יותר עשירים צעירים יפים וגבוהים כמו יואל, לא בדיוק שאין, אלא שהם נתפסו על חתיכות יותר לוהטות ממך."
"את חושבת שזו הזדמנות של פעם בחיים?"
"כן. תני לי להודיע לו לבוא לקנות עבורך את השידה, להתנצל על הברכיים, לשאת אותך על כפיים עד לחופה. רק אל תשכחי להקליט הכל."
"בסדר, את אישה חכמה, את יודעת?"
"תודה. תודה. לא צריך כל-כך הרבה מחיאות כפיים."
"אני מסכימה. ולמדתי ממך המון," אמרה איה זורחת.
"ועוד טיפ קטן," אמרה נעמי אייזנשטיין בנדיבות של רוזנת.
"כן?"
"אל תקליטי על טייפ דיגיטלי. זה לא קביל בבית משפט."
"באמת?" פערה איה עיני עגלה.
"רק קסטות סלילים. שייראו שלא ערכת."
