טקטיקת גירושים
סטרלינג הזמין את מרשתו לארוחת צהריים באבן גבירול. הוא ידע שצריך להאכיל אותה טוב ולהרגיע אותה.
"אבוד לי עם הילדים?" איילת שאלה מודאגת.
"אני רוצה לספר לך סיפור על ג'וחה," אמר אברהם סטרלינג מבעד לתפריט הענק שאיילת החזיקה.
"ג'וחה?" היא שאלה חולמנית.
"כן, אבל לא זה מה שמשנה. מצדי יכלו לקרוא לו מנשה. ג'וחה הוא הרשל'ה של העולם הערבי. בקיצור, החליפה אהב לחוד חידות והוא העמיד את ג'וחה בפני דילמה גדולה. הוא אמר לו: תמצא לי מעשה שהתירוץ שלו גרוע מהמעשה עצמו."
"מה זאת אומרת?" שאלה איילת, היא היתה בבלאקאאוט. בלבה כבר החליטה מה תזמין לאכול אבל זה נשכח ממנה כיוון שלו היא היתה עומדת במקום ג'וחה לא היתה מבינה את המטלה, ואיילת אהבה מאוד להצטיין.
"זה מה שזה אומר, תעשה משהו שהתירוץ שלו יהיה יותר גרוע מהמעשה עצמו. אמר החליפה, אסף את גלימתו, והחל לטפס במדרגות העולות למעלה אל חדר המגורים שלו. ג'וחה העביר את ידו על ישבנו של החליפה, ספק בלטיפה ספק במכה חינוכית קלה. החליפה קפץ למעלה כנשוך נחש, דרך על הגלימה, עף קדימה, כמעט נפל והגיע אל החדר שלו בטיסה.
'מה עשית?' הוא שאל בכעס.
'אה, סליחה, חשבתי שזו אשתך', אמר ג'וחה בחנפנות 'סליחה, באמת סליחה'.
החליפה רתח:
'מה! השתגעת? איך אתה מעז?'
'אני רק עשיתי מה שאמרת לי לעשות' היתמם ג'וחה.
'אני אמרתי לך לעשות דבר כזה?'
'כן'
'בחיים לא'
'כן, אמרת לי לעשות מעשה שהתירוץ שלו יותר גרוע מהמעשה עצמו, וזה מה שעשיתי. המכה לא היתה חזקה ולא כואבת, אבל התירוץ לה היה נוראי. סטרלינג עצר לפאוזה דרמטית והוסיף:
"הבנת?" והציץ אל איילת מבעד למלצרית שפינתה את התפריטים והיתה מוכנה לרשום את ההזמנה.
הם הזמינו מרק דלעת מוקרם עם גרעיני דלעת, בתוספת לחם 7 דגנים וחמאה. המלצרית פרשה.
"הבנתי את הסיפור, אם רצית להסיח את דעתי מהסיפור הקשה של בעלי המאניאק הצלחת."
"איילת, את נשמעת כמו מי שחלתה בטורט, המחלה הזו שקללות בורחות לבן אדם בלי שליטה. מה קרה לך?"
"כן, כשאני מתעצבנת רציני בורחות לי קללות, אז מה העניין עם ג'וחה?"
"מה העניין? שההסברים שלך לתמונות באולם בית הדין היו יותר גרועים מהמעשה עצמו. יכולתי לעורר בהם ספק ולערער את הראייה הזו בקלות. אבל את בהתנהגות שלך שיחקת לידיים שלהם. את מוכרחה להשתלט על עצמך."
"כן, אה? פישלתי בגדול. העניין אבוד עכשיו."
"תקשיבי ותקשיבי לי טוב, זו טקטיקת גירושים, כל מה שבעלך רוצה זה שהקרב יתמקד בילדים ואת תשכחי מהבית."
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאם הוא יצליח להוכיח שאת פסיכית יתחיל דיון על משמורת הילדים. מי יקבל אותם תחת חסותו. עכשיו, בעלך רוצה לטפל בילדים כמו שאני רוצה להיות רקדנית היפ-הופ. הוא רוצה שאת תפרפרי, תילחמי על הטיפול בילדים, ותוותרי על כל דבר אחר במשא ומתן הכלכלי. קאפיש?"
"כן, הבנתי," איילת השפילה את ראשה וחזרה להיות אותה חסידה שברירית, חיוורת, בעלת שיער ארמוני גולש. מי שלא ראה אותה אך לפני שעה קלה לא היה מאמין שהיא יכולה להיות גסת רוח יותר מנהג משאית ארמני.
"אני מבקש, את מוכרחה לשלוט על עצמך ולתת לי לדבר אחרי ההפסקה. מילא את, אבל אני עוד לא הפסדתי בשום קרב, ואני לא מוכן לעשות את זה בגלל שבא לך לקלל. מצדי, תשירי שיר בלב, איזה שיר את יודעת בעל פה?"
"טוב, טוב הבנתי את הרעיון," איילת צחקקה במבוכה.
"לא, לא, אני מתכוון לזה. שתפי אותי. מה את יודעת לשיר?"
"עץ הרימון נתן ריחו מים המלח ועד יריחו," אמרה איילת בטון ביישני.
"רוקדת ריקודי עם, אה?"
"צריך לשאוב שמחה מאיזו שהיא באר."
"יופי. ושאבתם מים בששון, יהיה השיר הרזרבי שלך. ואת שרה את שניהם ומתרכזת באהבת ארץ ישראל או במדריך לריקודים. ולא מדברת!"
"לא מדברת." איילת הבטיחה.
