תביעת גירושים
פולה יצאה מהפגישה, הדליקה את כל המנורות האדומות ורצה למוטי לבשר לו שכדאי לו להיחלץ עכשיו. היתה לה תוכנית מופלאה:
"לישראל אין הסכם הסגרה עם ארגנטינה. נברח לשם. ניקח את כול המזומן ונסתלק. להורי יש 80 דונם קרקע חקלאית, הם כול הזמן מבקשים ממני לבוא ולנהל את העסק, אני עם הידע שלי יכולה להפיק מהאדמה הזו מיליונים. אנחנו נתחיל מהתחלה ונקום על הרגליים, יש לך מספיק כסף שחור לקחת איתך להתחלה."
"לא יודע, זה נשמע רעיון מעולה אבל..." אחרי כל השנים האלה מוטי אהב את אשתו, לא את פולה. פולה היתה רק כדור ויאגרה מרענן בחיי הנישואין שלו. בשבילה לא היה עוזב את כל היקר לו, את הארץ שנלחם בשבילה, הילדים, מפעל חייו ומירי.
אבל עכשיו שהכול התפוצץ לו בפרצוף ולא נשקף לו עתיד מזהיר כאן - הוא נכנע. ויותר מדויק לומר שהוא היה משותק. מוחו הפך פירה. מחית תפוחי אדמה כמו שאמו ידעה להכין. ואילו פולה ניהלה את העניינים והיתה בטוחה בעצמה כמו מצביא צבאי בקרב שהתנהל לפני ברית ריבנטרופ-מולוטוב. אז הוא נתן לה לנהל את העניינים ולקבוע את גורלו.
פולה החליטה שלפני שפורשים מהמערכה עם זנב מקופל בין הרגליים היא צריכה להכיר את האויב ויזמה פגישה עם עורך דין אברהם סטרלינג. היא ביקשה ממנו ישירות שישחרר את אהוב לבה ויבטל את הצו כדי שיוכל יחד איתה להתחיל דף חדש בארגנטינה.
סטרלינג סירב בתקיפות עדינה: "אני חייב נאמנות ללקוחה שלי."
הדברים התרחשו במהירות. מירי צלצלה לפולה. פולה לא רצתה שמירי תחשוד ולכן הסכימה להיפגש איתה שוב באותו ערב.
הפגישה נמשכה עמוק לתוך הלילה. בשש לפנות בוקר התקשרה מירי לסטרלינג: "סטרלינג היקר, סליחה על השעה אבל..."
" אין צורך להתנצל אני כבר ער מחמש וחצי, כי לבוקר תבונה. בדיוק סיימתי את הרהורי הבוקר שלי, ואני כבר יוצא למשרד. מה על ליבך?" שאל סטרלינג.
"יש שינוי בתוכניות שלנו," היא דרשה שינוי דחוף בתביעה. בשבע בבוקר הם נפגשו במשרד עם הצוות שגויס למשימה.
צו בקשה לשמירה על זכויות הוגש בבית המשפט לענייני משפחה, המונע ממוטי לערוך דיספוזיציות כלשהן ברכוש. בקשת הגירושים הוגשה לבית הדין הרבני פלוס כריכת המשמורת על הילדים. ראשו של מוטי נדחק לתוך צוואר בקבוק.
