יותר מכוס קפה
מוטי ידע כמו מנתח מערכות של מידע מודיעיני, שעל מנת להשיג ממירי את מבוקשו עליו לסרוק את כל האירועים איתה מרגע שהכירו, וכך לפענח אותה. בלי זה לא יוכל להשיג את מבוקשו. איך באמת כל זה התחיל, הוא שאל את עצמו, ומוחו החל להפליג אל מרחבי העבר.
הם ישבו שלושה גברים על הבר: מוטי מיכה וישראל, ודיברו על כל העולם ואשתו. בייחוד על אשתו של מיכה, שהחליטה יום אחד שמיכה הוא לא בדיוק המיכה שהיא רצתה. היא הגיעה למסקנה הזו לאחר שבע שנות נישואים וילד. זה לא מה שייחלה לעצמה. היא טענה שמיכה הוא בינוני ומטה. שחשבה שהוא ישתנה. שהוא ירצה יותר מהחיים שלו. אך מיכה נשאר מיכה. והיא עזבה אותו. יותר נכון השאירה אותו בין טלפיה של עורכת הדין שלה, שקרעה ממנו ללא חמלה את שאריות הסחוס שנותרו תלויות על עצמותיו החיוורות.
מיכה ישב כולו סמוק על הבר ולגם את החצי השלישי של הבירה.
"כולן אותו הדבר. זבל. זבל אורגני," טען מוטי בפני חבריו. שכן מוטי ידע מה זאת אישה. למוטי לא חסרו נשים בחייו. יפות, חכמות, חכמות ויפות. בשביל מוטי כולן היו אותו הדבר: נשים. ועם נשים צריך ללכת בדרך הקשה. להראות להן מי הגבר. ומי היה הגבר שמוטי טען שהוא? שובר לבבות, רווק מושבע. הוא חיי את חייו כאילו אין מחר. מוטי היה בטוח שאין מחר כי בעבודה שעסק בה המחר תמיד נראה היום האחרון עלי אדמות. אז למה לדחות למחר מה שאפשר להספיק עוד היום? והיום הוא קלט על הבר בחורה נחמדה. היא ישבה עם חברתה והן סקרו את הבר כל כמה דקות לראות אם איזה משהו מעניין צץ לו לפתע.
כשעיניהם נפגשו היא צחקקה קלות ופנתה לחברתה שתסתכל עליו ככה מבלי שירגיש. אך מוטי כבר עבר הכול והוא הרגיש. הופ, היא הולכת ליפול ברשת, חשב לעצמו בזמן שהוויכוח בשולחן של מוטי הפך קולני. מיכה הצטייר כטיפש גמור בעיני ישראל, המופנם מבין שלושתם על השולחן. אם מיכה היה קצת יותר ערני אז אולי היה נשאר לו משהו, הוא אמר. רק מטומטמים מסכימים להילחם בבית המשפט לענייני משפחה ללא עורך-דין. הרי זה היה ברור שאשתו תכסח לו ת'צורה, תשתה לו את הדם ולבסוף תשאיר אותו שסוע ומתייסר לטלטולי עורכת הדין שלה, שמה שבטוח שבין השערות שלה מוסתרות קרניים ומתחת לחצאית ההדוקה שלה מסתתר זנב אדום ומחודד. או כמו שהוא קרא באינטרנט – מוטב לשנות לה את השם לעוכרת דין. אחת שיצאה מהמיתוסים הנוצריים יחד עם המכשפות לצוד את הקדושים. מיכה נשאר ללא כלום ועוד מע"מ. מוטי פרש ממירוץ ההשמצות וניגש לפרויקט הבא שלו. הוא לקח מפית ורשם עליה שהם חוגגים למיכה את יום הגט ועכשיו הוא פנוי. אם בא לך ולחברה שלך לחגוג איתנו אז פשוט תצטרפו.
מפה לשם הם הפכו לחמישייה. מוטי. מירי. מיכה יוליה וישראל. הם חגגו למיכה וגם קצת למירי, שבעוד יומיים תחגוג עוד יומולדת. האלכוהול זרם והשיחה שינתה כיוון. מירי ומוטי מצאו את עצמם מתגפפים בשירותים.
"שנעלה אליי?" לחש לה מוטי לחש מהביל לתוך אוזנה.
"לא חושבת," אמרה מירי. היא התכוונה שהיא לא חושבת על כלום חוץ מאשר על לעלות אל מוטי או על מוטי, ממש לא משנה לה. והוא באמת לא התעמק בתשובה שלה אלא חטף אותה משם, אותת שלום חטוף לחבריו ונסע במהירות הטוסטסטרון הביתה. לאחר שסיימו להתנשף, היתה כבר השעה שבע בבוקר ומוטי הכין לה ביצת-עין וסלט מלפפונים ועגבניות קצוץ דק דק ברוטב איטלקי. ביחד עם קפה קפוצ'ינו. מוסיקת ג'ז של טטא מונטוליו, פיזרה קלידים לכל עבר. מירי החליטה שהפעם זה לא הולך להיגמר.
"אני חייב לזוז," אמר מוטי ושלף מכנס ירוק זית, מגוהץ להפליא מהארון.
"מילואים?"
"קבע." הוא ענה ומירי התפתלה בתוך המיטה לאחר שהניחה את הצלחת על השידה הנמוכה.
"מה אתה עושה?" היא שאלה מתוך התעניינות.
"סודי." הוא חייך חיוך מתוק. הוא לבש חולצה עם דרגות סגן אלוף, דחק אותה למכנסיו ונכנס לנעלי עור מצוחצחות. "ממש חייב לזוז, תטרקי את הדלת ביציאה." מוטי התכופף ונשק לה על שפתיה.
"נתראה?" שאלה מירי שוכבת על הבטן.
הדלת ענתה בטריקה: "כן."
העבודה במטה היתה קטנה על מוטי. הוא היה בחור יסודי וחרוץ. הכול נעשה בזמן, וכל פקודיו ידעו שעם סגן אלוף מוטי הר-אבן כדאי להסתדר. הם עשו כל מה שהוא ביקש. אי אפשר היה לסרב לו. לכן תמיד היה לו זמן פנוי. מוטי אהב את הזמן הפנוי. כי בזמן פנוי אפשר להכיר עוד בחורות. ובחורות בצבא יש כמו זבל. מוטי היה שונה מאוד משאר המפקדים: הוא היה רווק, יפה תואר, חכם וכריזמטי. הן כולן הלכו שבי אחריו, ומוטי אפילו לא היה צריך רובה בשביל זה.
כל מה שהיה צריך זה מעט מודיעין שטח והן היו שלו. ואם במודיעין שטח עסקינן אז זה בדיוק היה תחום ההתמחות של סא"ל הר-אבן. הוא היה אמור לסיים את עבודת המטה בעוד חצי שנה ואז לצאת לפנסיה מוקדמת או לעבור לאחד הפיקודים לתפקיד שטח. ושטח זה החלק הכי מסוכן. כי שם להבדיל מהמטה לא היה זמן פנוי. בלי זמן פנוי מוטי היה חוזר להיות זומבי. שוב לדירה הקטנה בתל-אביב ללילות ירח בודדים מלווים במוסיקת ג'ז עצובה. ואת זה מוטי לא רצה.
באותו הערב חזר מוטי הביתה כמו כל יום בשעה שש. הוא נכנס לדירתו. הכול היה מסודר ונקי. ריח של עוף צלוי התנגן לו בדואט עם לואיס ג'רדן בליווי סקסופון ופסנתר כנף. הבית היה חשוך כמעט. אור עמום חדר את הווילונות הסגולים לתוך הדירה ואורות של נרות מהבהבים ליטפו את הקירות. בפינת האוכל השולחן היה ערוך לשניים. מוטי עמד המום. זאת הפעם הראשונה שזה קרה לו. וזה די הבהיל אותו.
"הלו? אמא?" הוא שאל. כי רק אמא שלו היתה מסוגלת להפתיע אותו ככה. פעם כשהיה חולה ולא התקשר אליה איזה יומיים היא הופיעה בדירתו עם שני סלים מלאים ועוף צלוי. עכשיו הוא נזכר שלא דיבר איתה כבר כמעט שבוע. אולי לא כל-כך רצה. כי כשאמא מדברת זה בדרך כלל על מתי תתחתן ותביא לי איזה פצפון כזה שאוכל לפנק. מוטי לא רצה לא פיצפון ולא אנטון. אין לו זמן לשטויות האלה.
עכשיו מוטי ממש דאג. הוא שמע דלת חורקת. הוא התקדם אל עבר השולחן. הביט בסדר המופתי. לא זאת לא אמא. אמא שלי קיבוצניקית. והם לא מכירים את הלכות השולחן הערוך. לאמא שלי אין יכולת הבחנה בין ארוחה ובין ארוחה רומנטית. מבחינתה להגיש ארוחה זה עם מצקת גדולה ונדיבה בפירה ומרק. כאן היה משהו חדש. כאן הרומנטיקה התגנבה בחשאי לתוך מאורתו האפלה של מוטי. הוא נרדם בשמירה, ועכשיו הוא יחטוף על כך.
"היי דרלינג," מוטי התעורר משרעפיו מחסיר פעימה. הוא הביט לעבר חדר השינה. בסמוך לדלת עמדה לה אישה עטופה במגבת על ראשה ובחלוק לבן. מוטי נאלם דום. הוא הביט בה ולא יכול היה לזכור אם זאת היתה אסתי, רונית או מה שמה. אבל מה שבטוח זאת היתה אישה צעירה. אישה צעירה בתוך הדירה שלו ללא הזמנה ותכנון מוקדם. היתה לו תחושה של אסון.
"עמוד נוח," התלוצצה והתקדמה אליו.
"לא...תיארתי לעצמי ש...." הוא ניסה להניע את הלסת שלו.
"גם אני לא," היא אמרה לו ומשכה את הכיסא כדי שיתיישב.
הוא התיישב בשקט כמעט באופן אוטומטי. מבלי שהרגיש הוא מצא את עצמו מתחת לחופה עם מירי בצד ימין והורים מאושרים מאחור. הכוס נשברה ומוטי היה אב לשני בנים. כך מבלי שירגיש הוא סיים את התואר במנהל עסקים ומירי עזרה לו בכל השאר. החיים של מוטי טסו על הכביש המהיר. הכל הלך לו בצ'יק. "מצאת אהבה מצאת אושר והכל יבוא עם הזמן," אמרה לו מירי.
מוטי השתחרר מהצבא עם צ'ק שמן. כמה שבועות לפני השחרור הוא נפגש
במשרד של ישראל עם יועץ לענייני עסקים.
"הלבשת ילדים זה הטרנד," הוא אמר בכובד ראש וניער את האפר מראש הסיגר.
הצ'ק השמן של מוטי הומר למבנה תעשייה קטן באופקים עם משרד ואולם. מכונות התפירה לא פסקו מלעבוד והחנויות התמלאו בסחורות. החיים קרצו למוטי ומירי. היא התפטרה מעבודתה והחלה ללמוד לתואר שני בספרות. מוטי החזיר לעצמו תוך זמן קצר את הכספים המושקעים במפעל הקטן והחל מחפש אפיקי השקעה חדשים. הימים התארכו והשבועות התקצרו. מוטי הרגיש מותש. הוא היה חייב קצת זמן חופשי. הרבה זמן לא היה לו זמן. מירי לא רצתה להתערב בעסק. היא טענה שעסקים ומשפחה לא הולכים ביחד ולכן הוא שם מודעה בעיתון: מזכירה שמבינה בגיזרה ויודעת לעשות קצת יותר מכוס קפה. שבין טלפון לטלפון היא יודעת לחבר את קצוות תבל.
