ההתגלות
יום שלישי הגיע, אלון לא שש במיוחד לפגוש את אביו. רוני שם לב לכך, והחליט שהפעם ילכו ללונה פארק בתל-אביב.
כאשר עלו על הגלגל הענק אלון סקר במצלמתו את האזור.
"אתה לא מדבר הרבה, קרה משהו?" שאל רוני את בנו, השקוע בתיעוד בלתי פוסק של חוויותיו. אלון לא ענה, הוא הסיט את המצלמה לעבר פניו של רוני ומשך בזום אאוט את התמונה לאחור.
"אלון, דבר איתי, בבקשה," התחנן רוני, מודאג מכך שבנו מתעלם ממנו.
"על מה?" הוא פלט לבסוף.
"על הכל, על חץ, על הבית, על בית הספר, על כל דבר, אני רוצה לדעת מה עובר עליך."
"אין מה לספר," אלון חזר לנוף המרהיב של פארק גני יהושוע.
"משהו מציק לך?" שאל רוני מחבק את כתפו בזמן שהגלגל הענק ירד למטה.
אלון היה קפוא כמו קרטיב. אפילו חקירה של השב"כ לא היתה מוציאה ממנו את מה שחלף בראשו.
הכל דיבורים, הוא חשב לעצמו והמשיך בשתיקתו.
הם עזבו את הגלגל הענק וניגשו לקנות נקניקיות חמות, התיישבו על הספסל וטרפו אותן כמעט בביס אחד. לאחר שתיקה של למעלה מחצי שעה פתח אלון את פיו.
"אלברט ואני עשינו ניסוי עם חץ והמצלמה. רוצה לראות?"
"כמובן," ענה רוני.
"אתה רוצה לראות את מה שאני רוצה להראות לך?" הדגיש אלון.
"כן," ענה אביו בנחישות.
אלון שלף קלטת דיוי וטען אותה במצלמה במקום הקלטת הנוכחית. הוא הריץ את הסרט אחורה והגיש את המצלמה לרוני. הסרט רץ, ניתן היה לראות את פניו של אלון עם הבעת הנאה על פניו. ניתן היה להבחין שאלון דוהר במהירות. רוני נבהל, הוא פחד שמשהו יקרה לו.
"איך עשית את זה?" שאל רוני.
"פעלול יפה, נכון?"
"מדהים," ענה רוני. "מה אמא אמרה על זה?"
אלון השתתק והשפיל את מבטו כלפי הרצפה: "כלום."
