גירושים נוסח זמביה
הבי. אם. דבליו. השחורה החליקה לחניה. קלרה ניווטה אותה היישר למקומה הטבעי מימין לפורשה הכסופה של יונתן. היא יצאה החוצה, מתחה את חצאית המיני, הביטה במראת הצד של המכונית ונכנסה פנימה.
"מאמי, איפה אתה? הגעתי."
"במטבח," נשמעה צעקה.
קלרה שמטה את התיק שלה על הספה בסלון ונכנסה למטבח.
יונתן ישב בחולצת טי לבנה ומכנס קצר. השולחן היה מסודר לארוחה לשניים.
"סושי, כמו שאתה אוהב.." אמרה והניחה את החבילה.
"השף אף פעם לא מאכזב," הוא הנהן בראשו.
"נו, ספר כבר. איך הלך?" שאלה.
"מצוין, סגרתי ב-20 אחוזים יותר," הוא הרים את ראשו והביט בעיניה.
"איך אצלך?" ולא הסיר את עיניו ממנה.
"כמו תמיד." היא ענתה והסיטה את עיניה ממנו.
"מה שלום נורית? איך הולך עם נשף הצדקה?"
"בסדר. איזה מהם?"
"זה, עבור הילדים של המשפחות ההם, את יודעת," הוא ניסה לחדד את העניין, למרות שאף פעם לא ממש עקב אחרי הפעילויות של אשתו.
"היה אתמול. היה מכובד. גם תרמו בעין יפה. האוכל היה מצוין, בוקשסתר, אתה מכיר, לא?"
"כן? אז כמה תרמנו הפעם?" הוא שאל.
נורית קפאה על מקומה.
"למה אתה שואל? זה אף פעם לא עניין אותך," היא ענתה ופנתה למקרר להוציא משהו.
"סתם, חשבתי ש..." הוא התחיל והתחרט.
"ש..." היא לחצה קלות ושלפה מיץ תפוזים טבעי.
"ש... יהיה נחמד לדעת פעם אחת כמה אנחנו תורמים לנשפי הצדקה האלו, תני להרגיש טוב עם זה."
"50,000," היא ענתה והתיישבה חזרה.
"שקלים?" הוא החזיר בשאלה.
"יורו."
"טוב, ומה עושים עם הכסף הזה אחר-כך?" הוא המשיך לנקב אותה במבטו.
"קרה משהו?" היא לא נכנעה וחתכה אותו במבט חד כמו קרן לייזר. יונתן שתק, אחז בצ'ופ-סטיקס והחל מעביר נתחי מאגורו ניגירי לקוזארה שלו.
"קרה משהו, יונתן?" היא שאלה שוב.
"לא," הוא ענה בנחישות ותיבל את הנתח שלו בסויה מהולה בוואסבי.
"רוצה?" היא אחזה בקנקן המיץ. יונתן הנהן. היא מזגה.
"מה שלום רפי?" היא שאלה לפתע.
"בסדר, הוא היה גדול," חייך יונתן. "הוא מתמצא בחוזים מהסוג הזה. אפילו עורך הדין שלהם לא היה מעודכן לגבי כמה סעיפים בחוק הנדל"ן של זמביה. ממש יוצא מן הכלל."
