גירושים, משמורת והתקפת לב
קלרה שכבה במיטה במחלקה האורטופדית באיכילוב קרוב לשלושה שבועות. גופה היה מגובס כמעט מכף רגל ועד ראש. חוץ מלמצמץ בעיניה היא לא יכלה לעשות הרבה. הרופאים אמרו שלמזלה היא לא נפגעה בעמוד השדרה והיא תחזור לתפקד בעוד חצי שנה.
זה היה ביום שטוף שמש כאשר נכנס השליח לחדרה. הוא החזיק בידו מעטפה של בית המשפט.
"את קלרה ברנשטיין?" הוא שאל. אחת המאושפזות ששהתה עימה בחדר אישרה.
"את צריכה לחתום לי," הוא המשיך. קלרה מצמצה בעצבנות. הוא הניח את העט בידה וסובב אותו בעדינות.
"הנה חתמת," הוא אמר והשאיר את המעטפה החומה על המיטה.
"את רוצה שאקריא לך מה כתוב שם?" שאלה חברתה לחדר. קלרה מצמצה שוב.
המאושפזת פתחה את המעטפה.
"זאת החלטה של בית הדין הרבני," היא מסרה לה. קלרה מצמצה שתמשיך.
החלטה
לאחר שבית הדין בחן בקפידה את כל הראיות, שמע את עדות הבעל ועדות הילדה, הוחלט כי שהייתה של הבת, שעברה את גיל 12, בחיק אמה בשלב זה תגרום לה נזק נפשי בלתי הפיך, ולכן הגיע בית הדין להחלטה הבאה.
הילדה סיגל אלבז תעבור,זמנית, למשמרתו הבלעדית של יונתן ברנשטיין.
בלהיטותה לזהב תבעה קלרה אך תביעה רכושית ולא עלה בדעתה לתבוע משמורת על הילדה, שכן סיגל היתה בתה מנישואיה הראשונים, הגם שאומצה כחוק על ידי יונתן בתחילת נישואיהם. עורך-דין סטרלינג פנה לבית הדין הרבני בתביעה לגט וכרך את המשמורת על הילדה אל בקשת הגט. הוא הוכיח כי בנוסף למצבה הרפואי הקשה, המסוגלות ההורית של קלרה שואפת לאפס, או במלים פחות מקצועיות שהיא אם מזניחה ולא ראויה לגדל את בתה.
המוניטור של קלרה ריצד בטרוף, עיניה מצמצו בעצבנות בקצב לא אחיד ואז נעצמו. קלרה רצתה לדבר. הפעם היא לא הסתפקה במצמוץ. היא גם עשתה מאמץ עליון להתיישב, לקחת אוויר מלוא הריאות, למרות כל הצינורות שהיו מחוברים לה לכל מיני חלקים בגוף והגבילו אותה. אז משהו קרה. לחברות בחדר לא היה ברור בדיוק מה. העיניים שלה בלטו מחוריהן, והיא צנחה לאחור. קו כמעט אופקי רועד קמעה הופיע על המוניטור לסירוגין, וסימן שקלרה חווה התקפת לב קלה.
