גירושים נוסח המלט
"אני דורש ממך תשובה!" למחרת כשקם הוא עשה חזרות מול הראי.
איך לעזאזל אני הולך להגיד לה את זה? חשב בליבו.
קלרה היתה עדיין בעיצומה של שנת היופי שלה. בחוץ החלו הציפורים לצייץ. קרני השמש חדרו מבעד למרפסת שעה שיונתן סיים את גינוני הבוקר שלו ויצא לריצה.
הוא חזר לאחר ארבעים דקות, שטף את עצמו וירד למטבח.
אניטה התקינה ארוחת בוקר קונטיננטלית. קלרה ישבה עם עיתון הבוקר ואילו סיגל היתה מוכנה לתזוזה.
"בוקר טוב," הוא אמר והתיישב במקום הקבוע שלו.
"בוקר אור, אדון יונתן," השיבה אניטה בספרדית.
"אבא, איזה כיף לאכול אתך ארוחת בוקר," סיגל התכופפה אל יונתן ונתנה לו חיבוק. קלרה היתה שקועה בעיתון, היא הרימה יד אחת ונופפה לו.
"מה שלומך?" הוא שאל אותה.
"אתה יודע, אבא? קיבלתי 98 בחשבון ובתנ"ך 100."
"אני גאה בך," הוא נשק על מצחה הקטנטן.
"אבא, אולי תיקח אותי לבית הספר, נוכל לדבר כמה דקות. התגעגעתי אליך."
הוא הרהר לרגע והתרצה.
"נלך?" שאלה סיגל עם חיוך מצמה לצמה ואחזה בידו מושכת אותו.
"נלך," הוא אישר.
"אני תכף חוזר," זרק לחלל המטבח והם יצאו מהדלת הצדדית ישר לחניה.
כאשר יונתן חזר קלרה עדיין ישבה שקועה בעיתון ולגמה באיטיות את שארית הקפה.
יונתן סימן לאניטה להתחפף.
"גברת קלרה, אני הולכת לעשות סדר בחדרי השינה. אם תצטרכי אותי תני לי קריאה בקשר" קלרה הרימה את ידה לאות אישור. אניטה נעלמה בזריזות מהמטבח.
"קלרה?" יונתן אמר בעדינות. והיא בשלה.
"קלרה!" הוא הגביר את הטון. והיא בשלה.
"קלרה!" הוא נבח.
"מה?" היא הרימה את ראשה הזהוב מתוך העיתון.
"מה קורה איתך? למה את לא עונה?"
"אני קוראת משהו מאוד מעניין."
"את יכולה להתפנות רגע?"
"מה העניין?" היא קיפלה את העיתון.
"מה זאת הקרירות הזאת? קרה משהו?" יונתן שאל מתוח.
"תגיד לי אתה."
"מה זאת אומרת?"
"אז החלטת לחטט לי בעניינים?"
"לא, למה את שואלת?"
"כי נעלמו לי חשבונות הבנק, וחשבתי שאולי אתה לקחת אותם" היא השיבה והביטה במבט חוקר.
"על זה בדיוק רציתי לדבר איתך, נתקלתי בהם במקרה."
"במקרה?"
"כן, במקרה, ולא אהבתי את מה שראיתי." הדם נעלם מפניה היפות. היא שתקה.
"תראי, אם יש לך משהו להגיד, עכשיו זה הזמן. הזמנתי את כל התנועות מהבנק החל מהיום שהתחתנו." יונתן ניגש למקרר ושלף מיץ אשכוליות טבעי, מזג לו בכוס זכוכית עבה ולגם.
"מה אתה מתכוון לעשות?" היא שאלה. רטט עבר בקולה.
"אם זה נכון, זאת פגיעה באמון," הוא אמר ובתוכו התחוללה סופת הוריקן. היא הביטה עליו ולא אמרה דבר.
"אני לא מתכוונת להחזיר לך כלום, אם על זה חשבת."
"חשבתי?" הוא הרים מעט את קולו. "את תחזירי את ה-ה-ה-כל."
"אתה לא יכול להוכיח כלום!" היא התרעמה.
"איך את מעזה?" הוא עלה דרגה אחת בקול.
"למה את צריכה את כל הכסף הזה? הרי יש לך הכל. מעולם לא החסרתי ממך כלום" הוא התעשת וחזר לקולו הרגיל.
קלרה קמה מהכיסא והחלה מתרחקת ממנו: "אני מריחה מריבה."
"ועוד איך! את לא מתביישת?"
"תקשיב יונתן, אתה עוזב אותי לבד, למשך ימים ארוכים. אתה חושב שאני לא יודעת?" היא שלפה ציפורניים.
"איך את מעזה?" הוא שלף את שלו.
"אתה ורפי, מי יודע מה אתם עושים בפגישות הארוכות שלכם, עם מי אתם נפגשים?" היא המשיכה.
"זאת פגיעה מתחת לחגורה, את יודעת כמה שאני אוהב אותך ואת סיגל. איך את יכולה לרדת לשפל כזה?"
הוא נסוג.
"יונתן, מה שנעשה נעשה, אני לא מתכוונת להחזיר את הגלגל לאחור" היא עמדה על שלה.
"אם כך, זאת הכרזת מלחמה!" הוא שמט בפראות את הכוס מידיו.
"זהו, אני הולכת." היא הטילה פצצה.
"את זו שהולכת בסוף?!" הוא זעק, "את לא מתביישת?" הוא גרף בזרועותיו את הכלים שהיו על השיש והקשיב לקול הנפץ שלהם כשנפגשו עם הרצפה.
"פרובוקציות לא עובדות עלי" היא אמרה ועזבה את המטבח.
ראשו של יונתן החל להסתחרר, ידיו רעדו, ובעודו עומד המום, הפליג בדימיונו וחש כי הוא בטרגדיה שייקספרית, בדמותו של המלט, בסצנת המונולוג המפורסמת "גירושים או לא גירושים זאת השאלה".
