מודעות אבל
"היי, זאת קלרה, אני חייבת לראות אותך דחוף."
"מה קרה?" שאלה מיטל וקלרה סיפרה לה.
"זה מקרה דחוף, ניפגש במשרד שלי תוך שעה." ענתה מיטל ועוד בטרם לחצה קלרה על אנד, נכנסה שיחה נוספת: רפי.
"קלרה, אני כאן ברוטשילד, יונתן במצב קריטי, אני חושב שלא נותרו לו יותר מכמה שעות, את חייבת להגיע, אל תגידי לסיגל כלום, או קי?"
"תראה רפי, יונתן מעניין לי את קצה הציפורן שהדבקתי הבוקר. שילך לעזאזל."
"אבל קלרה, הוא עומד למות. אני בטוח שיש בך עוד טיפת רגש כלפיו, תגיעי לכאן, אני מבקש."
אבל קלרה כבר ניתקה את השיחה, החליפה בגדים ויצאה למשרדה של מיטל.
השעה היתה מאוחרת כאשר שתי הנשים נפגשו. הן פרסו את כל הניירות, הסכם הממון, הצווים הזמניים והתביעות.
"מה שנעשה הוא," חשבה מיטל בקול רם, "נערוך את הדף בנוגע למוות מחדש ונצרף אותו להסכם. נהפוך את הסכם הממון לצוואה, בעזרת סעיף קטן וארסי."
הן היו שבעות רצון.
קלרה התקשרה לכל העיתונים והזמינה מודעות אבל. היא התעקשה על עמודים שלמים. היא ידעה שרק מעטים שמעו על הקרבות של הימים האחרונים. היא רצתה שיסתכלו עליה בעין יפה. היא רצתה לצאת האלמנה המתאבלת מול מכריו, חבריו ומשפחתו. עד הצהריים הכל היה מוכן. קלרה שלפה את פנקס הצ'קים של יונתן ורשמה למיטל צ'ק שמן.
