הלוואי שימות
קלרה ישבה בחדר השינה על המיטה והביטה בשעון, השעה היתה כבר מאוחרת. יונתן עדיין לא הגיע הביתה. היא בהתה בטלוויזיה הכבויה. המסך היה שחור, אך לנגד עיניה רצו תמונות.
היא אספה את הנייד שלה והתקשרה לנורית.
"אני חושבת שהרגתי את יונתן," היא פתחה את השיחה.
"באמת? איך?"
"צרחתי עליו, איימתי שאפנה למשטרה. השיחה נותקה. כשהתקשרתי שוב ענתה לי מזכירה ואמרה שהוא בדרך לבית החולים." היא סיימה.
"אוי, זה נורא," אמרה נורית בסרקסטיות "אז עכשיו הכל שלך, לא?"
"צודקת, אני חייבת לדבר עם מיטל, אני צריכה לעשות שינויים בהסכם ה
גירושים, ואולי אפשר כבר להגיד שהוא הסכים לדרישותי לפני ש..." השיבה קלרה.
"דרך אגב, הכרתי בחור חדש, פראי כמו שור," נורית סיפרה.
"באמת, נורית, זה לא הזמן."
"אל תדאגי יש לו חבר, הייתי רוצה שתכירו, את לא יכולה להתנזר עד שהכל יגמר."
"נורית, לא עכשיו." מחתה קלרה.
"חבל שהוא יהיה תפוס כשתתפני סוף סוף..."
"נורית!" הפסיקה אותה קלרה.
"כן, למה את תמיד כבדה כל-כך..." אך קלרה קטעה אותה: "יש לי שיחה ממתינה, חכי רגע."
קלרה עברה לשיחה השנייה.
"שלום, מדברים מחדר המיון של בית חולים רוטשילד בחיפה, את אשתו של יונתן ברנשטיין?" היה זה קולה של אשה במבטא רוסי.
"כן," היא ענתה ביובש.
"אני מצטערת להודיע לך שהוא מאושפז אצלנו, חסר הכרה. את צריכה לבוא לחתום בשמו על סדרת בדיקות מיוחדות," היא אמרה.
"שאני אחתום? מצדי הלוואי שימות!" ניתקה את הטלפון וחזרה בנונשלנטיות לנורית.
"את שומעת? התקשרו מהמיון, הוא שוכב חסר הכרה, בטח חטף התקף לב"
"דחוף לעורכת-דין שלך. לכי תדעי, אולי הוא עוד ימות עד הבוקר," אמרה נורית.
