עורך דין שנהב
המשרד שכן בקומת הקרקע של בנין תל אביבי ישן בצפון היקר. המזכירה קיבלה את פניה וביקשה ממנה להמתין בחדר הקבלה החשוך שמימין לכניסה. נגה לא יכלה שלא להתאכזב, שעה שסקרה בעיניים חשדניות את הקירות המתקלפים, בעודה מתאמצת לקרוא את תוכן התעודות התלויות בשורה אופקית לרוחב הקיר, כאילו עמדו למסדר המפקד, מכותרות במסגרת זהב נוצצת, קלף מהודר מפריד בינן לבין המסגרת העוטפת, וכל כולן אומרות הדר וכבוד וניגוד גמור לטפט המתקלף, ששימש להם מצע מעליב ובלתי ראוי. בינה לבינה הודתה נגה כי לא למשרד הזה ציפתה. על רקע התפאורה הבלתי משכנעת העצימו כעת סימני השאלה שעלו במוחה, והפקפוקים כרסמו ביתר שאת. לא ברור היה לה מי בדיוק מצפה לה מאחורי הדלת. נגה היתה במילכוד, הבושה עלולה היתה להכריע אותה; מחד לא רצתה לחלוק צרותיה עם הקרובים לה, חששה לצערם, ויותר מכך חששה להודות בפניהם שכשלה או יותר נכון שבעלה כשל, כלומר נישואיהם כשלו, נגה לא ידעה בדיוק כיצד להגדיר את המצב. היא ידעה, כי מוטל עליה לכלכל צעדיה בתבונה. כל עתידה הכלכלי תלוי ויוכרע, לשבט או לחסד, בבחירתה זו. בלית ברירה הסתפקה בסופו של דבר בהמלצה חמה של מכרה, שבן דודה התגרש אך לפני שנה, היה זה מעגל קרוב שהיה מספיק רחוק לטעמה של נגה, עד שהעזה וביקשה וגם קיבלה בסופו של דבר, את פרטיו של עורך דין שנהב, לא בשביל עצמה כמובן, אלא בשביל "החברה מהמכון כושר." אבל לתפאורה שכזו באמת לא ציפתה.
המשרד מוזנח, המרצפות חורקות ומתנועעות כשן מתנדנדת הנאחזת בשורשיה בטרם תיעקר לעד, ומוחות בתרעומת זועמת לנקישות העקבים של נגה ההולמים בהם. הקירות מוזנחים וענני עובש אפורים פזורים בפינות התקרה, מאיימים להטיח נטיפי קמח על ראשה. ככל שזמן ההמתנה הלך והתארך, רצתה נגה להתנצל בפני המזכירה על הזמן שגזלה ולהימלט מהמשרד כל עוד נפשה בה. אפרוריות המשרד העיקה עליה וגרמה לה לשוב ולפקפק, סדקה את חומת השכנועים שבנתה בעמל כה רב, ומוטטה את הנחות הבסיס שלה אחת לאחת, עד שלפתע לא זכרה עוד מה היה הדבר שהביאה הלום, שהרי זה לא שתפסה את גדעון בוגד בה. כל מסקנותיה היו פרי דמיונה בלבד, נסמכות על ראיות נסיבתיות, ריחות, הרגלים שהשתנו, שמחת החיים שאבדה ובעיקר על העיניים המושפלות של גדעון, שלימדו יותר מכל על רגשות האשם שבעבעו בבעליהן. ככלות הכל, מדובר רק בחששות, טוב אולי חשדות, אבל בהחלט לא ראיות מוצקות וגדעון הרי לא בחור רע. שוב ושוב ניסתה לאזן את רסיסי המידע שהיו ברשותה במאזני הצדק הדמיוניים; הם נשואים כבר 12 שנה, ללא ספק התחתנה איתו מתוך אהבה גדולה, ירושה או ממון משל עצמו הרי לא היו לו. כבעלת האוב המזהה את כוכביה, סימנה אותו עוד בנעוריו, עת זיהתה אצל גדעון כהנא את אותו זיק בעיניים, הילה של זוהר שהקיפה אותו, כזו שנראתה לה ורק לה ולימדה אותה כי כאן בתוך הגוף הצנום והבלתי מרשים, בין הלחיים השקועות ואוזני המצנפת, שוכן גבר אמיתי, כזה שהזמן ייטיב עמו, יערום עליו שנות ניסיון וחוכמת חיים והוא ישביח עם השנים ויתרומם מעם. והיא, למרות שיכלה לקטוף לה כמעט כל גבר שליבה יחפוץ, בחרה דווקא בו. "הוא יהיה הגבר שלי, מי כמוני יודעת לזהות כוכבים" אמרה לאמה המשתאה, ואת תראי שבחרתי נכון. באינסטינקטים נשיים מיומנים סימנה לה אותו למטרה, כיוונה את החכה ודגה לה אותו: דג צעיר, כחוש, רעב, אך בהחלט מלא פוטנציאל. היא האכילה אותו מכף ידה, פוררה עבורו את מזונו והגישה אותו לפיו, היתה לו מורת דרך ומאהבת, פקחה עיניו אל העולם שבחוץ מנחה אותו בין השבילים הצדדיים המשתרכים מתוך הדרך הראשית, מאירה עבורו את המהמורות ומחשלת אותו, והוא כתלמיד נאמן מוקיר לה תודה, סופג דרכיה כילד-חדר שקדן, משנן, מפנים עד שלמד את התורה כולה ובשנים האחרונות נראה היה כי קם הגולם על יוצרו והתלמיד החרוץ הפך לאיש עסקים למוד ידע וניסיון, בקיא בהלכות עולם, כזה שיודע את מנגנון השעון ומבטיח כי מחוגיו לא יעצרו מלכת. בשנות נישואיהם הראשונות נראה היה כי אינו מאמין למזל שנפל בחלקו; היא נגה, היפה שבבנות השכונה, בחרה דווקא בו! ומעבר לחנופה האישית ולשמחה על האהבה שנפלה בחלקו תרמה בחירתה לשיפור מעמדו החברתי, וקרנו עלתה בעיני חבריו, שהחלו לצרפו למפגשי הברזלים המסורתיים של מוצאי שבת. ביחד היה מתנדנד עמם על עמודי המתכת המתקלפים, נהנה לראות עצמו באור חדש, כפי שהשתקף מבין עיניהם צרובות הקנאה. לא היה ספק: החברות עמה הקנתה לו כרטיס כניסה למועדון הגברים היוקרתי של בית-ספר ברנר. גדעון לא פקד את שערי האוניברסיטה, למעשה גם את התיכון הוא לא ממש סיים, אבל בחריצות והתמדה נדד מראיון עבודה אחד לשני, דילג בין מעסיקים, מפעלים, היה מוכן לעסוק בכל, רק שלא מצא את הכתובת הראויה שתדע להעריכו, שתשמש לו אכסניה מתאימה ותיתן לו את הזדמנות הפז לה ייחל ואת הבמה המתאימה לככב בה. בהיעדר השכלה אקדמית נחסמה בפניו הדרך למרבית מקומות העבודה, שהגיפו שעריהם בפניו. לא פעם שב הביתה, ורוח תבוסתנית אופפת את עיני הים שלו, והיא, נגה, מקבלת אותו אל בין זרועותיה, לוחשת מילות נחמה אל אפרכסת אוזנו, מעודדת את נפשו ומפיחה תקווה בלב החבוט, מתחקרת אותו בדקדוק קפדני על הראיון שהיה, מחקה את המראיין, חולקת לו "שבחים" ו"מברכת" אותו באשה קרירה ובילדים מופרעים, עד שהיתה מחזירה את בת הצחוק אל זוויות שפתיו, וזוכה בתמורה לשעתיים של שיכרון חושים, בהן נשכחו כל ראיונות העבודה וכל מודעות "הדרושים". לאחר אין ספור ראיונות, וניסיון כושל שצבר בחיפושי עבודה חסרי תועלת הקים גדעון בסופו של דבר את חברת "נחוץ לי - כוח אדם," המתמחה באיתור כוח אדם ייחודי למשרות נדרשות. כאן לא היה צריך תארים, גם לא רישיונות מיוחדים. ניסיון בחיפושי עבודה הרי היה לו לגדעון בשפע וההצלחה אכן לא איחרה להאיר פנים. לא חלף זמן רב ו"נחוץ לי" פרשה כנפיים ושגשגה, העסק התפתח ו"נחוץ לי" סיפקה כעת גם שירותים נלווים: יבאה עובדים מהמזרח לישראל, שילחה מהנדסים ישראלים להודו, נתנה תמיכה וייעוץ ארגוני למעסיקים בארצות נכשלות. יעדי הגלובוס הפכו כעת זמינים ובהישג יד. ברבות השנים שילחה "נחוץ לי" זרועות, סניפים, עובדים, צימחה משפחה ענפה בדמות חברות בנות, נכדות ואחיות, התאימה עצמה למעמדה המתקדם והפכה קונצרן מכובד המאגד בתוכו אשכול חברות, תחת השם המרשים "אסיסטנט החזקות בע"מ."
שמה של "אסיסטנט" הלך לפניה, והיא צברה מוניטין ויוקרה בקרב חברות ענק שביקשו להיעזר בשירותיה. נראה כי המזל ידע את ביתו של מי לפקוד. ונגה, ההצלחה עשתה לה את זה, היא הרי ידעה למה היא בוחרת בגדעון, ודומה היה כי מיום ליום אהבתה אליו מתעצמת, והצלחתו כמו זורה עליה אבק כוכבים ורסיסים של אושר, והיא סוגדת לו, להצלחתו ולהבנתו הפיננסית, מעריצה את תבונתו הרבה ואת עוז רוחו, מביטה בו שעה שהוא מתווה את המסלול ומפלס את הדרך, בונה ערים בחרבה, עד שנשכחו משניהם הימים בהם היתה היא לו מורת נבוכים וראש למחנה. נגה וגדעון בהחלט קיבלו את המזל בברכה ובחיוך מאיר, פתחו שערי ביתם בפניו והחיים הטובים הפכו מנת חלקם וחייכו אליהם ברוחב לב; וילה יוקרתית ברמת השרון, בתי קפה, מסעדות, נסיעות לחו"ל, סופי שבוע של תענוגות ביאכטה המשפחתית, שעגנה במרינה השוכנת אל חוף ימה של הרצליה. נגה לא עבדה, כלומר לא עבדה בעבודה מכניסה, אבל היתה אחראית אדמיניסטרטיבית ראשונה במעלה: מארגנת עבורם את חופשת החג הקרוב, את הסקי של תחילת השנה, את חופשת האביב ואת קבלות הפנים החברתיות.
יום קודם עוד טרחה והזמינה עבורם את מקומות הלינה לטיול היין הקרוב בחבל הבוז'ולה. מצבה המשפחתי הרעוע לא ימנע ממנה את ההנאה הצרופה של הביקור, שהפך מסורת בדרך הגפנים, ואת טעימת יינות הבציר האחרון שיגישו לה הכורמים הצוהלים. המחשבה על טעם היין הצונן דגדגה את בלוטות הטעם ועוררה אותן, שעה שנזכרה בהילולות חסרות המעצורים, שליוו שבוע של שיכרון חושים ותאוות בשרים. לילות ריקודים סוערים, ארוחות גורמה בנות שבע מנות ופורקן יצרים שהשכיח כל טרדה עסקית מעל ליבו של גדעון. מאז שגדעון והיא הפכו לאניני טעם וחובבי יינות משובחים, נעשו טיולי האוכל והטעימות חלק בלתי נפרד משגרת חייהם המשותפים, והיא התקשתה לראות כיצד תוכל להיפרד מהם כעת. שוב ושוב חישבה בראשה שווי מוערך של הנכסים שצברו, אומדת אותו ומחלקת לשניים, ואחר-כך מנסה להתמודד עם רשימת ההוצאות הצפויות לה בניסיון לשמור על אותה רמת חיים, ומשלא הצליחה לאזן בין השניים, הגדילה את טור ההכנסות והקטינה את ההוצאות והחליפה בין המספרים וצמצמה אותם עד שעייפה מלחשב חישובים ותהתה אם עליה לדחות את המהלך המכריע, לפחות עד לסוף חודש נובמבר, כדי להציל את החופשה המתקרבת, והחליטה בשלב זה, שלא להתעסק בפרטים הקטנים. בכל פעם שהמחשבות על העתיד העכירו את מצב רוחה היתה מכריחה עצמה שלא לחשוב ב"גדול" אלא להתמקד בפרטי היום יום; בבטן המשתפלת, בשיחת הבוקר היומית עם טלי, בבועז המדריך בחדר כושר, שכבר מזמן הפך עבורה ממאמן אישי לאוזן קשבת ויעד מועדף לכיבוש. בימים של פעם היו היא וגדעון מבלים עד שעות הבוקר במועדוניה היוקרתיים של תל אביב, פותחים עוד בקבוק יין יקר ודוחסים חוויות נוספות אל תוך הלילה המתקצר, דוחים את בואו של המחר ומאריכים את מסע התענוגות החשוך עד הנץ קרן אור ראשונה.
בשנים האחרונות, כשנולדו הילדים, דברים החלו להשתנות. בראייה לאחור, נראה כי שניהם לא השכילו להיערך לשינוי ולהתמודד עם האתגר שזימנו להם החיים. בעודה שקועה בין תחליפי החלב, ניסיונות סרק להפקת "גרעפס" מפיו של יותם וערימות החיתולים מצטברות, הרבה זמן לגדעון לא נותר לה, והיא ביקשה לנצל כל רגע זמן פנוי לשינה, בורחת באמצעותה אל מחוזות הרוגע והשלווה. גם גדעון מצידו הלך והתרחק, טרוד בעסקיו, בחר להתנתק מהמולת הילדים והחל מרבה בנסיעות לחו"ל. שיחות טלפון טרנסאטלנטיות התמצו בשאלות לאקוניות ובתשובות מתומצתות ונוכחותו של גדעון בבית הפכה וירטואלית - כמעט בלתי מורגשת. נגה עצמה לא הביעה קול מחאה. היה לה נוח. היא אפילו שמחה שגדעון טרוד בעיסוקיו ומניח לה לנפשה. לסקס ממילא לא היה לה כוח, והיא העדיפה דפדוף דומם בכותרות העיתון על פני שיחות סרק חסרות משמעות ותכלית.
מבחינתה של נגה החיים יכלו להימשך ללא שינוי: יותם כבר היה ילד גדול וגם שירה הקטנה כבר עולה לכיתה א'. לנגה התפנה מקום והיא מילאה אותו בחפץ לב באין ספור אירועים וניהלה חיי חברה שוקקים ומלאי עניין. אלא שאז נראה היה כי הדברים אינם כתמול שלשום. גדעון שכר את שירותיה של רונה, שהיתה עד אז מזכירה מתקדמת במשרד יחסי הציבור של "אסיסטנט אחזקות בע"מ" והפך אותה לעוזרת אישית. רונה היתה בת 26, מטופחת להחריד, בעלת קול צרוד מסיגריות קנט, ושערות מגוהצות שלא העזו לסור ממקומן. נוכחותה של רונה בחייו של גדעון הפכה בולטת במיוחד וחשדה של נגה התעורר, כשהתברר שהמזכירה המשודרגת זוכה להתלוות אל בעלה לנסיעות עסקים בחו"ל. נגה היתה מוכנה לעצום עיניה ולהתעלם אלא שאז הבחינה כי תקציב דמי הכיס שלה הולך ופוחת והערימה שהיתה בתוך קערת הפירות, המקום הקבוע בו השאיר לה גדעון את המזומנים, הידלדלה. נגה מעולם לא טרחה להתמצא בענייני הבנק. היא סמכה על גדעון בעיניים עצומות. בכל שבוע היה גדעון עורם צרור שטרות אל תוך הקערה ודואג להשלימו במקרה הצורך, מבלי לשאול ומבלי לבקש הסברים. כשהחל גדעון בוחן את שקיות הניילון הלפותות בין ידיה, שעה שנכנסה הבית ובודק את תכולתן, הבינה נגה כי נפל דבר, והחלה לפשפש בין הניירות ולחפש הסברים. שאלותיה נפלו על אוזניים ערלות. גדעון סירב לשתפה בעסקים, ויותר מכך, הוא התרחק ממנה שעה שהיה משוחח בטלפון והקפיד לנשוף אל תוך הפומית לחישות של סוד. היה מפנה אליה את גבו, מגן על סודותיו מאוזניה הכרויות, ומתנה צרותיו אצל אוזניים זרות. לאחרונה החל לנעול מגירות, לרוקן את כיסי מכנסיו בעצמו, ואף הצמיד אליו את תיק הג'יימס בונד הכסוף שלו, שהפך בן לוויה קרוב וחלק בלתי נפרד ממנו. משנכנס לבית, הניח את התיק אל שולחן חדר האוכל, בין הכיסא לרגל השולחן, וזה היה נודד עמו ברחבי הדירה, עובר עמו מחדר אל חדר ומתלווה אליו אף בשעת הרחצה. נגה לא יכלה להאמין, לא מצאה הסבר מספק להתנהגותו של גדעון, וכעת מששבה ושחזרה את התנהגותו, נזכרה איך היתה בטוחה כי גדעון מבקש להגן עליה מפני המצב הכלכלי המידרדר, ואינו רוצה לחשוף בפניה את היקף החובות ואת שמות הנושים המשחרים לפתחם, מבקשים לעוט על רכושם ולחמוס אותו. נגה קמה והזדקפה, בנחישות סובבה פניה אל עבר עמדת הקבלה, מבקשת להתנצל בפני המזכירה על הזמן שגזלה מלוח הפגישות הצפוף של עורך-דין שנהב ולמהר לחזור לביתה, לנסות להתחיל הכל מהתחלה, לדבר עם גדעון לפתוח בפניו את סגור ליבה ולחדש את ימיהם כקדם. היא תעזור לו, היא הרי הביאה אותו עד הלום. אהבה גדולה אמנם כבר אין כאן, אבל זוהי, ללא ספק, השקעה עסקית נבונה, והשקעות שכאלה לא ממהרים לזנוח. אלא שבדיוק אז נפתחה הדלת ועורך-דין שנהב צעד לעברה, חיוכו קורן ועיניו בורקות וכל מבטו בוטח ומזמין, מבקש לארחה בחדרו לשמוע צרותיה ולהרגיע את אחרון הספקות שלה, והיא, כילדה ממושמעת, צועדת אחריו, מנסה להדביק את צעדיו המתרחקים, וזאת רק כדי לצאת משם לאחר שעתיים וחצי בדיוק, ובידה טיוטה של תביעת הגירושים, מלווה בשאר ירקות – משמורת, מזונות ילדים, מזונות אישה, וגולת הכותרת: תביעת רכוש המאיימת להשתלט על כל מה שזז בעסקי בעלה ובחייו הפרטיים... ליבה הלם בפראות וקריאת הקרב הקמאית השתלטה עליה: גירושים, גירושים, גירושין!
