כל הזכויות שמורות לחברת עורכי דין עזריאלנט לישראל © 2008
| אגדות גירושים של עשירים | -46- | גירושים או לא גירושים | ראיות מרשיעות |
ביום שבו צילצל האינטרקום והדוור מלמטה ביקש שמישהו ירד לחתום על הדואר רשום, נגה ידעה שהגיעה השעה. היא מיהרה לפשוט בגדיה ולצלול אל תוך אדי המקלחת המהבילה, צועקת לגדעון מעברה השני של הדלת וקוראת לו לרדת לאסוף את הדואר. לא עזרו התחמקויותיו של גדעון, והצלצולים הדוקרים של האינטרקום התמידו בצרימתם. מצלצולים נוקבים אך מתונים הפכו ארוכים וחסרי סבלנות עד שגדעון נאלץ לבסוף, באין ברירה, לשרך רגליו מחדר העבודה ולהיענות לקריאות הדוור שחיכה בקומת הכניסה. כשנזכר גדעון שהפקיר את התיק הכסוף ללא שומר ומשגיח כבר הגיעה המעלית לקומה השלישית ונראה שמעט מאוחר מדי. סבלנותו לא עמדה לו והוא עצר את המעלית בעצירת חירום, מיאן לעלות במעלית למעלה מחשש פן ייעצר בדרכו על ידי שכן טרדן ובמקום זאת החל לדלג על המדרגות שתיים שתיים, כמו אצן משוכות בזמן המקצה, מבקש להגיע לפתח הבית ולנצח את מרוץ הזמן, להציל את התיק מידיה של נגה, שמא תבחשנה בו ותבחנה את תכולתו. בקומה הרביעית שמע את פעימות דופק הלב הולמות ברקתו ובשארית כוחותיו נגרר במעלה המדרגות, מסרב להאט את הקצב. שוקיו, שהורגלו בחיי ישיבה ומשרד כרעו כעת תחת עומס המשקל ופצחו בריקוד עצמאי וחסר שליטה, רוטטות תחת המאמץ הגופני לו נדרשו במפתיע. צלעות בית החזה עולות ויורדות, נופחות ונושמות כמפוח חורק, השורק בערוב ימיו שריקות צורמניות ורק זרועותיו החסונות שומרות לו חסד נעורים, מסרבות להפקירו במערכה ומשמשות לו עוגן הצלה אחרון, והוא נאחז באמצעותן במעקה הברזל החלוד, משייף כפותיו בצבע השחור המתקלף וסוחב את גופו למעלה בשארית הכוחות. בקומה השישית לא הצליח לשאוב את האוויר דרך הפה, וגרונו היבש השמיע נחרות בלתי רצוניות, ורק את מנורת הפלורוסנט שבתקרה עוד הצליח לראות שעה ששכב על גבו. והיא, המנורה, מהבהבת מולו בהבהובים אחרונים של שלום לפני שתישרף ותיכבה לעד. מאוחר יותר, כשהתעורר בבית החולים והכרתו שבה אליו, יגלגל את הרגעים שקדמו וייזכר במנורה ובמעקה ובמדרגות ובדוור ואז יעלה התיק לנגד עיניו והוא יראה בדמיונו את תיקו הפרוץ, מנעוליו מנופצים ותכולתו מפוזרת בדירה. במצבו הוא נעדר את האומץ לשאול אודותיו ותחת זאת ניסה להתנחם במבטה המפויס של נגה, מבקש להרגיע את נפשו בעיניה החומלות. ועל התיק פחד והתבייש, ולא העז לשאול. ליתר בטחון הקפיד להרעיף עליה מילים של חיבה, "נוגי," ביקש בשפה מתפנקת, שהיתה שמורה לה באירועים אינטימיים במיוחד, "תבואי לבקר אותי גם בצהריים, אם לא קשה לך אני מתכוון, וזה רק בגלל שכשאני רואה אותך אני יודע למה שווה להתאמץ. כל ביקור שלך מרפא אותי יותר מכל התרופות ומכל ביקורי הרופא ורק אותך אני רוצה לראות פה לידי, כל היתר רק מציק ומפריע. תגידי להם שלא יבואו, אני עייף, רוצה לשמור את מעט הכוח שיש לי בשבילך.".
המצלמה הממוזערת הושתלה על ידו בין אבני החן המשובצות ועדויות לצווארה, כזרע שטרם הנץ, שזורות ומשתלבות בתוך היהלומים, שהעניק לה גדעון ביום נישואיהם האחרון. ואולם מקץ שלוש שעות של צילומים מייגעים, כשהיא מתייסרת בניסיונות סרק כושלים לצלם כל מסמך בנפרד, ולאחר שנקעה את צווארה וזה נתפס ובקול מחאה צורם וסירב לזוז ממקומו, הבינה כי לא למלאכת הבילוש נועדה. היא צפתה במסמכים שצילמה בעזרת עדשת המצלמה המתוחכמת ואלה ניבטו אליה, מבעד לעננים של אור, כשהם מטושטשים ובלתי קריאים. נגה הפכה את הדפים, קירבה את זכוכית המגדלת לאותיות החמקניות, הרחיקה ושוב קירבה אך הרבה לא הצליחה להבין. ערימות של אותיות שורבטו יחדיו למילים ולמשפטים והעמיסו שלל מידע ומספרים שלנגה לא היו הכלים לפענחם. לא היתה לה ברירה. היה עליה להביא את המסמכים למישהו מקצועי, אולי איש כלכלה מנוסה או אפילו סתם בלש מקצועי עם רקע כלכלי מתאים. למרות המאמצים, היא הבינה שאין לה כל מושג בתפעול המצלמה המתוחכמת שנועדה אולי לחוקרים מנוסים אבל לא לעקרות בית המבקשות לשחק במשחקי בילוש. לבסוף החליטה לא להשחית עוד את זמנה בניסיונות סרק בחיפוש ממצאים שאין לה כל מושג כיצד לפרשם, עד שאפילו אינה יודעת מה לחפש וכיצד לשזור את טורי המספרים למסקנה הגיונית כלשהי. בנסיבות מבלבלות אלה לא נותר לה אלא להתנחם ולשמוח על שפע הזמן שעמד לרשותה, והיא החליטה לארוז את התיק על תכולתו ולסור למשרד לצילום מסמכים שהיה סמוך מאד למשרדו של גדעון כדי לצלם שם בדירה איכותית, בנוחיות וברוגע את "הסחורה" ולהעבירה לידים המתאימות. תוך כדי חשבה לעצמה "למה לא אנצל את ההזדמנות לבקר במשרד רונה בוודאי תשמח לדעת שמצבו הבריאותי של גדעון מאפשר לו כעת לעיין בניירת המשרדית ותראה בכך רמז משובב נפש להתאוששותו.