הנחיתה
צלצול הפעמון, שבישר כי הגיעה ליעדה, העיר אותה מהרהוריה, והדף אותה בזריזות מזיכרונות העבר המתוק למציאות הנשכנית ולתיק הכסוף שהכביד על זרועה השמאלית כמשקולת. היא ניצבה בפני דלתות המעלית, ממתינה שזו תפער פיה לרווחה ותבלע אותה. עוד בטרם דרכה כף רגלה על מפתן הקומה האחת-עשרה הופתעה לשמוע את קולות העובדים המשוחחים בטלפון, מתערבבים עם קולות העוברים במסדרון ועם רעש מוסיקת המעלית, שהיתה מוסיקה חדשה ובלתי מוכרת והחליפה את הנעימה הקבועה של ריצ'ארד קליידרמן, פורט על קלידי הפסנתר. לנגה אף פעם לא היתה סבלנות למוסיקת מעליות. המוסיקה הזו היתה עבורה סמל השקר והצביעות. היא מנגנת אשליה מתוקה, מתעתעת, מדמה באוזני הנוסע שהוא עולה עכשיו אל החיים המתוקים והרגועים ואז שופכת אותו בבת אחת לעוד יום מתיש של אין ספור ישיבות, טלפונים, מירוץ נגד השעון ורק חמש סיגריות למנוחה, בגלל שבדיוק אתמול החלטת להפסיק לעשן. המוסיקה הזו הזכירה לה במידה רבה את החיוך הצבוע של האמריקאים שעבדו עם גדעון ומיהרו תמיד לשאול "how are you today?" ולאחל לה במתק שפתיים:
"have a nice day" למרות שעניינה אותם כקליפת השום, ורק קיוו כי תמהר לסור מדרכם ותפנה להם את גדעון לעוד יום של עסקים מתישים וניסיונות לעמוד בלוחות זמנים. נגה לא הבינה איך אנשים מתפנים ממאבק הקיום היומיומי ומקשטים את היומיום בתפאורה חסרת תוכן, במקום להתמודד עם מה שיש ולהשקיע את האנרגיות בחיים האמיתיים. היא לא התחברה לגינוני הנימוס בדיוק כמו שלא התחברה לניסיונותיו הרוחניים של גדעון להרגיע את הנפש.
כעת ניצבה במפתן הקומה השלוש-עשרה, משפשפת עיניה ולא יכולה להאמין למראה. המבואה נראתה כחדר מבצעים של הבורסה, כפי שזה נשקף אליה מבעד למסך הטלוויזיה בבית. כעשרים עובדים מעונבים, עסוקים איש איש במלאכתו, מחזיקים בידיהם שלל ניירות, מתווכחים ביניהם בעמידה או מדברים בטלפון באנגלית עם שותפי שיחה נעלמים שמעבר לים. בלהט העשייה איש לא השגיח בה והיא התקרבה לעברם אך לא זיתה את פניו של איש מהם. היא הסתובבה ביניהם מחפשת אחר ידידים מהעבר או לפחות סתם פנים מוכרות. היו זמנים בהם הכירה את אחרון העובדים בשמו הפרטי, אבל כעת לא הצליחה למצוא שריד וזכר לזיכרון המוכר. היא פנתה לעבר פינת הקומה, מחפשת את פניה של רונה, מבקשת לראותה כאילו היתה שרידת משפחה אהובה במדור לחיפוש קרובים, ולא מתחרה סמויה על ליבו של בעלה, המזנבת בה מאחורי הגב, אך לא מצאה אותה. גם לא את הפינה. היא הסתובבה לאחור, מגלה שהקומה כולה שינתה את פניה: לא עוד חדרים נרחבים אשר יושביהם מוגנים בדלתות מפוארות וכבדות עשויות שכבות של עץ מהגוני, ובמזכירות נאמנות שעמדותיהן מסוככות על הכניסה ומסננות את הבאים בפתחן, כשומרות סף נאמנות החמושות בחיוך צבוע, שמטרתו להסתיר את תכליתן האמיתית. כעת דמה החלל לכוורת רוחשת, עשויה חללים חללים, העובדים מתרוצצים ביניהם כנמלות חרוצות, עמוסות משא ודעת. שום מזכירה לא נראתה באופק. החדר החל להסתובב סביבה, ובלית ברירה מיהרה אל פינת הקפה, אשר כידידה ותיקה שמרה לה אמונים וניצבה שם עבורה, כדי לקלוט אותה אליה בטרם תמעד לעיני כל ותצלול אל עולם אחר. היא ישבה שם במשך שעה או יותר, לא היה לה כל מושג או אמדן בדיוק כמה. מרפקיה שעונים אל שולחן הפורמייקה הירוק, וכפות ידיה מכסות על עיניה, מפרידות בינה לבין העולם שלא רצתה לראות. היתה זו אסתר מגישת הקפה, שהגישה לה בסופו של דבר כוס מים קרים ואילצה אותה להרים את ראשה ולפקוח את עיניה. פניה המוכרות של אסתר, חייכו אליה ועל אף החריצים שהעמיקו בעור וחרשו בו שבילים, העיניים נשארו כשהיו והחיוך היה ללא ספק חיוכה של אסתר. המבט המוכר הפיח בה תקווה, שהנה בכל זאת משהו לא השתנה ואולי בכלל הכל כבימים ימימה ורק נדמה לה והיא לא ממש זוכרת את מה שהיה, ככלות הכל כבר שנתיים שלא היתה פה.
"תשתי עוד, תשתי גיברת נגה את נראית לבנה, חיוורת, לא מרגישה טוב?"
נגה לא הצליחה לדבר אבל לגמה עוד מהמים ומחתה את שאריותיהם בשרוול היד הימנית, שוכחת את גינוני הנימוס.
"מה שלום גדעון?" שאלה אסתר.
"גדעון עוד בבית חולים" מלמלה נגה.
עכשיו היתה זאת אסתר שנראתה מבולבלת ולא מבינה. "למה, מה קרה אותו?" שאלה בעברית שלה.
"קיבל אירוע, התאמץ יותר מדי במדרגות. תמיד סבל מלחץ דם גבוה והמתח לא הוסיף לו בריאות. את יודעת איך זה, בזמן האחרון הוא טרוד מאוד בענייני העסק, הדברים לא כמו שהיו, או אולי בעצם כן. עכשיו אני לא ממש יודעת. תראי איך הכל פה השתנה. גדעון יושב רוב היום בבית, מספר לי שהעסק בקשיים והוא מצמצם עובדים ותראי, אני מגיעה לפה ומה אני רואה? נראה שאף פעם לא היה פה מוצלח יותר. כל כך הרבה עובדים חדשים וכל הקומה חדשה וכולם עסוקים טפו טפו טפו ורק אני בכלל לא ידעתי שהמצב כל כך טוב."
תוך כדי שיחה, כשניסתה נגה, לנתח את תמונת המצב החדשה, חשבה שאולי גדעון תכנן בעצם להפתיע אותה וליבה שב והתרחב ונמלא שמחה וגעגועים לגדעון. תמיד ידעה שבסתר ליבו רק אותה הוא אוהב ורונה אינה אלא פתרון זמני בצוק העיתים. היא חשבה איך היא לוקחת את התיק הכסוף, כמו שהוא, ונוסעת מכאן היישר לבית החולים, רק כדי לחבק את גדעון חיבוק גדול ולומר לו עד כמה היא אוהבת אותו ואפילו לבקש סליחה על מה שהיה ולהצטער ולהבטיח שזה לא יקרה יותר. עכשיו היא יודעת, יודעת עד כמה מערכת היחסים חשובה לה, עד כמה הוא חשוב לה.
"גדעון כבר לא נמצא כאן יותר," אמרה אסתר.
"כן," השיבה נגה, "אבל אני מקווה שתוך שבוע שבועיים הוא יחזור, את יודעת, יתאושש קצת בבית ויחזור לעבודה. אני תמיד אמרתי שהתרופה הכי טובה זה עבודה, במיוחד בשביל גדעון שלא יודע לשבת יום אחד בבית בלי לעבוד. את יודעת איך זה, כשאין לו עבודה הוא מתחיל להטריד, לא באמת יודע להעסיק את עצמו. זה לא כמונו הנשים." אסתר שתקה.
"את יודעת?" המשיכה נגה. "החלטתי לעשות פה מסיבה. איך שגדעון מבריא אני מזמינה את כל העובדים למסיבה אצלנו בגינה לכבוד גדעון, לכבוד העסק ולכבוד כל העובדים החדשים האלה שהצליחו לעשות את הבלתי יאמן ולהחזיר את "אסיסטנט" למה שהיתה.".
"אסיסטנט כבר לא קיימת," אמרה אסתר. "'אסיסטנט' כבר לא של גדעון. מכר אותה ל'אמון שירותי כח אדם' משהו ועכשיו יש פה בוס חדש. את לא רואה? כל העובדים התחלפו, גם את השטיחים החליפו, עשו חדש. רק אותי השאירו. קשה היום למצוא מחלקות קפה ישראליות, ואני הרי הרבה לא דורשת. את כולם העזיבו, גם את ההיא רונה, זו שהיתה המזכירה של גדעון, את מכירה. וגדעון כבר חצי שנה לא כאן. אפילו מסיבת פרידה לא עשה לנו. ככה את עובדת עשר שנים במקום ובסוף, יום אחד את באה לעבודה בבוקר, ומגלה שהבוס הוא לא אותו בוס, והעובדים כולם הולכים בבית ואף אחד אין לו רגשות, או ההערכה ואפילו תודה לא אמרו לי. את יודעת, גיסתי שתהיה בריאה, עובדת ב'אגד'. כשהגיעה לעשרים שנה עשו לה מסיבה משהו משהו, לקחו אותה בקפולסקי ונתנו לה שעון מזהב ותעודה. ואני, לא שאני מתלוננת אבל אפילו במשכורת לא קיבלתי שום דבר, אין לי מפה כלום, מה יצא לי מהמקום הזה?".
נגה הסתכלה עליה ושתקה, פתאום לא מצאה את המילים. היא הדפה את עצמה מעל השולחן, זרועותיה מניפות אותה כמשקולת והיא מתאמצת שלא למעוד, קמה, ישרה את החצאית וניגשה לכיור. נשענה עליו, פתחה את הברז של המים הקרים ונתנה לו לשטוף לה את הפנים במשך דקות ארוכות. באיטיות הזדקפה, התיישרה, ניגבה את הפנים בנייר מהגליל ומחתה את השאריות בשרוול, הטיבה את שערה בידה האחת, תומכת בידה השנייה במותן השמאלית, מייצבת עצמה ליתר בטחון .
