המשימה הושלמה
כשהוצאה מהמכונית, נדהמה לגלות שהיא נמצאת בעיר שוקקת חיים ולא בערבותיו של יער גשם נידח. האנשים ברחוב הילכו כתמול שילשום, מכוניות צפרו ועגלות נייחות מכרו דברי מזון ומשקה לעוברים ושבים. נגה הוכנסה לתוך בניין אפור. ספסל חום קידם את עיניה ומולו מסודרת שורה של כיסאות עשויים עץ חום דהוי ומשופשף. נגה חשבה לעצמה שבנסיבות רגילות לא היתה מתנדבת לשבת עליהם. האשה מהמכונית דיברה עם הגבר שעמד בכניסה והוא הקשיב ואז התקשר במכשיר קשר ודיבר עם מישהו אחר. נגה לא שמעה אף מילה. פתאום שמה לב שהמזוודה לא איתה! כנראה נשארה על הרציף. היא חשבה על הדרכון, המסמכים וכל יתר הדברים שהיו שם. האיש והאשה החליפו ביניהם מילים ובסופם פנתה האישה אל נגה והורתה לה לשבת על אחד הכיסאות במקום. נגה שוב התלבטה ובסוף החליטה להישאר שעונה על הקיר. נגה היתה כל-כך מבוהלת עד שלא העזה לשאול דבר ופשוט עמדה שם כבובה מחונכת, מסתכלת על היוצאים ונכנסים, מחכה לראות אולי גיורא, מישהו, בכל זאת יגיעו לעזור לה. בינתיים נתנו לה כוס מים ונגה, שלא עישנה כבר חמש עשרה שנה, הראתה תנועות עישון מדומות והפריחה בועות דמיוניות לחלל האוויר. האשה קירבה לפיה של נגה סיגריה והגישה לה מצית. למראה הסיגריה המנחמת נגה שכחה את כל כללי הזהירות שהכתיבה לעצמה, התמכרה לניקוטין המרגיע וניסתה להשקיט את פעימות ליבה, בעודה יונקת את הסיגריה במשיכות ארוכות.
כעבור רבע שעה ניגש אל נגה אדם, שהציג עצמו כתומס ודיבר עמה באנגלית רצוצה. נגה הרגישה שהנה המושיע הגיע ושמחה להתלוות אליו. הם יצאו רגלית מהבניין דרך הדלת האחורית ועברו לבניין הסמוך. נגה חשבה שעכשיו היא ממש יכולה לברוח אבל לא מצאה את הכוחות ובעיקר פחדה. תומס נראה לה דמות מתאימה להיאחז בה והיא שמחה שהגיע וכבר החלה להשתכנע, שיש לה סיכוי להישאר בחיים, אם רק לא תעשה צרות. הם עלו במעלית חורקת, הקירות של הבניין היו ישנים ונשאו בלי גאווה שאריות של צבע שמן אפור מתקלף. הרצפה היתה סדוקה. אוושת המאווררים נשפה בה וליוותה את צעדיה ומאפרות כסופות חוברו אל הקירות האפורים וצצו מכל עבר, ונגה דימתה בעיני רוחה את הקיר המתקלף ואת המאפרות לשיניים עכורות ומלאי סתימות של אדם חולני ומוזנח. הדלת חרקה ותומס ביקש אותה להיכנס לחדר, נגה צעדה אחריו בדומיה, כמעט באדישות של כזו שכבר משלימה עם גורלה. החדר היה מואר וקרני שמש סנוורו את עיניה, היא מצמצה כדי לנסות ולהתרגל ואז עצמה ושוב פקחה, וכשהרימה את הראש מפני האור, ראתה את גיורא יושב על הכיסא ממול, מסתכל לעברה. תומס הכניס אותה לחדר, יצא וסגר את הדלת בלי לתת הסברים. נגה נשארה לעמוד. היא נשענה על הדלת, רגלה האחת מייצבת אותה על הרצפה והשנייה מקופלת לאחור ושעונה על הקיר. כמו חסידה בעונת הנדודים.
לפתע מקצה החדר נשמע שיעול מלאכותי. כזה שרק מנסה להשמיע את עצמו לאוזני הנוכחים. נשמתה כמעט פרחה החוצה והיא מיהרה לסגור את פיה, שנפער מפאת התימהון, כדי לתפוס את נשמתה בזמן. זה היה עורך דין גיורא שנהב.
"אז מה?" אמרה לו, "הכל היה תפור מראש? כל מסע התענוגות לטרינדד היה תירוץ להכין את המלכודת ולהפיל אותי בפח? תאמין לי לא היית צריך לטרוח, ועוד לשכב איתי בשביל זה, יכולת ישר לספר לגדעון והוא בטח היה שמח להתחלק איתך בשלל. בשביל קצת כסף אתה רוצה להסתבך ברצח, בסחיטה, במרמה? מה בעצם אתה בכלל רוצה, תפסיק אם התרגילים המלוכלכים ותיגש ישר לעניין. אני כבר עייפה ממילא, אין לי כוח למשחקים, תקבל מה שתרצה. הבריאות יותר חשובה לי, עם טיפוסים כמוך אין מה להתעסק."
למרות שפניו היו חמורות סבר, נגה לא יכלה להתעלם מההבעה המשועשעת שהתחלפה בהן בשעה שנשאה את דבריה.
"סיימת?" שאל אותה, "כי אם לא יש לנו פה מספיק זמן, נראה לי ששנינו הולכים לבלות פה כמה שנים טובות."
נגה נראתה מבולבלת ולא מבינה: "מה זאת אומרת? אתה מתכוון לחטוף אותי ולא לשחרר אף פעם?" שאלה.
ההבעה המשועשעת על פניו של שנהב התחלפה כעת בצחוק של ממש, הוא אחז בבטנו והחל לצחוק צחוק רועם, כשהוא משתנק תוך כדי ומוחה דמעות של צחוק מעיניו.
"את לא מבינה," אמר לה. "זה לא את שנפלת בפח, זה אנחנו, שנינו בצרה הזו. החברות הללו, שאני ואת הבעלים שלהם עכשיו, זה לא חברות פיננסיות כמו שרשום ברשם החברות, אלו הן חברות קש מקומיות ששימשו מסווה לפעילות פיקטיבית של חברות נדל"ן, הם מכרו לתושבים זרים קרקעות דמיוניות בפלורידה, גרפו כספים ושיכפלו את ההצלחה מספר רב של פעמים, מסתמכים על העובדה שהאנשים גרים רחוק ולא טרחו לבוא ולמשש את הסחורה. גדעון שלך הרבה יותר חכם ממה שהערכת. הוא ידע שתבואי ותדרשי את חלקך, ורק דאג שהחלק הזה יכתים אותך וירחיק אותך ממנו, כמה שיותר רחוק. עכשיו שנינו עצורים פה על מעשה הונאה ומרמה, אני רק עוד לא הספקתי להבין מהשוטר מה העונש שמקבלים על זה."
נגה שתקה. היו לה המון שאלות אבל היא בעיקר לא הצליחה להוציא מילה מהפה. היא החלה ממוללת שערה בעצבנות.
"תגיד," אמרה לו לבסוף. "אבל גדעון עצמו מחזיק עדין ב- 50% מהמניות, אז איך יכול להיות שהוא זה שסיבך אותי בכוונה?"
על זה גיורא עוד לא ממש ידע או הספיק להשיב, כי בדיוק באותו רגע תומס נכנס שוב לחדר, והחל להקריא להם את זכויותיהם, במהירות ובשטף. לנגה לא היתה ברירה, היא הסכימה להתיישב.
בזמן הזה, לא רחוק משם, לחופיה של מיאמי שבפלורידה, מישהו הרים טלפון לקומה ה- 92 של מגדלי המשרדים המפוארים של הסיטי ודיווח כי המשימה הושלמה.
