כל הזכויות שמורות לחברת עורכי דין עזריאלנט לישראל © 2008
| אגדות גירושים של עשירים | -47- | גירושים או לא גירושים | לצאת מהאוטיזם |
משרדיה של "אסיסטנט" מוקמו בשדרות יהודית בתל אביב. שם החל גדעון את דרכו כששכר, כשוכר משנה, חדר מעופש, שעמד ללא שימוש בתוך משרדיה של חברה לייעוץ הנדסי. כשההצלחה האירה לו פנים, הוא רכש את כל הקומה, ובהמשך גם את כל הבניין, ושיפץ אותו בעיצוב מודרני מנוכר. הוא הוסיף לו קומות ושיבץ בכתליו מראות כחולות שישתלבו בצבע הרקיע לו נשקו. בימים ההם, כשהיתה נכנסת למשרדי "אסיסטנט אחזקות בע"מ", היה ליבה של נגה ומתרחב נמלא גאווה נוכח הצלחתו של בעלה, ובעיקר בשל העובדה שבנה עצמו בעשר אצבעות, והגשים עבורם את החלום. היא נהגה לפסוע במסדרונות המפוארים, שטיח הצמר העבה בולע את צעדיה וסופג את נעיצות העקבים החדים, מכיל את צעדי בת האצולה, מן הזמן האחרון, המטופפים עליו. בראש מורם ובגב זקוף היתה מהנהנת לעובדים המוכרים, מתבוננת בעבודתם, והם כמו ניעורו משינה עמוקה, מיהרו למקד עיניהם במסך המחשב שמולם, או הצמידו בחוזקה את אפרכסת הטלפון לאוזן, יודעים כי אל להם להיתפס בקלקלתם, פן תחשוב אשתו של הבוס כי הם משועממים ומבזבזים את כספה לריק. נגה ידעה כי המצב היום השתנה לבלי הכר. גדעון סיפר לה כיצד נאלץ לצמצם את המשרדים ולהשכירם בשכירות משנה לבעלי עסקים אחרים על מנת שיוכל לעמוד בהתחייבויותיו ולפרוע חובותיו לבנקים. חלק גדול מן העובדים פוטר וכעת נותר מהם רק מספר מצומצם לעשות במלאכה, אלה שהיו חיוניים ביותר, ושהכרח היה לשמרם בניסיון לשקם את "אסיסטנט" ולהצעידה בדרך חדשה. בדרכה למשרדים, בעודה חולפת על פני מגדלי הסיטי, תכננה כיצד תיכנס לשם הפעם בחשאי, מבלי לעורר תשומת לב מיוחדת ותחלוף על פני העובדים כרוח רפאים דוממת. היא הרי תצטרך להסביר לגדעון מדוע בחרה לבקר במשרדי "אסיסטנט" דווקא כשהוא בבית החולים, וזאת לאחר שלא הורשתה לעשות כן אפילו פעם אחת קודם לכן במהלך השנתיים שקדמו לאשפוזו. כשנכנסה למשרדים הנהנה לשלום לשומר שהיה בלובי הבניין והכיר אותה עוד מימים עברו והחליטה לעלות ישר לקומה השלוש עשרה, קומת ההנהלה. היא תיארה לעצמה שאם גדעון יצטרך לבחור איזה מבין הקומות להשאיר לעצמו, הוא בוודאי לא יוותר על הקומה המפוארת, שרהיטיה יובאו בייבוא מיוחד מאיטליה, קירותיה צופו בעץ דובדבן משובח וכל כולה אומרת הדר ויוקרה. גדעון אהב את הקומה הזו, מחדרו הפינתי נהג להתענג על נופיה של תל אביב. הוא היה יושב, כיסאו פונה אל הנוף גבו אל הדלת ומבטו מרוכז בנקודה בה נשקו השמיים לים וקו האופק נפרש למול חדרו, מנסה למקד את עיניו בממשק עוצר הנשימה, להתרכז ולשאוב משם את השלווה. כשהיה מישהו נכנס לחדרו ומוצא אותו בגבו אליו, ידע כי עליו לצאת ולנסות את מזלו שוב בעוד מספר דקות. גדעון היה שוקע בעצמו ובנוף עד שלא שמע כלל את הנכנסים ולא ענה לפנייתם. בדרכה אליו נזכרה נגה איך היתה כועסת עליו כשנכנסה לחדר ומצאה אותו שוב בתנוחה הזו. "תנוחת העייפים" כינתה אותה.
"פה זה לא הודו ואנחנו לא בוויפאסאנה או איך שלא אומרים את זה. יש לך פה מאתיים עובדים לנהל ואת המדיטציות תעשה כשתצא לפנסיה," נהגה לירות לעברו צרורות של מילים בניסיון להפר את השלווה המאוסה בעיניה. "תצא כבר מהאוטיזים," צלפה בו בלשונה, ביקשה להעירו מהרהוריו ולנתק לו את חוט המחשבה. עכשיו, בעודה צועדת לעבר הקומה השלוש עשרה נזכרה בגעגועים ברגעים ההם, וחשבה שלמרות כל מה שעבר ביניהם היתה שמחה לזנוח את התיק ולהשאיר הכל מאחור ולמצוא את גדעון בגבו אליה, כשמבטו משקיף אל הנוף והוא חירש לסובבים אותו.