כל הזכויות שמורות לחברת עורכי דין עזריאלנט לישראל © 2008
| אגדות גירושים של עשירים | -14- | גירושים בצבע כסף | תשוקה נסתרת |
קנאה, הוא ידע, היא שורש כל רע. קנאה מכרסמת את הנפש, מעכירה את הלב ובעיקר מעוורת את הראיה, מערערת את חוש השיפוט ומעקרת את ההגיון. הקנאה איימה להעביר את קוסטה על דעתו, לרוקן ממנו את שארית כוחותיו, והוא חשש, פחד מדמותו החדשה שנגלתה בפניו, פחד מהאש היוקדת שבערה בו וסירבה לדעוך, ויותר מכל פחד מאבדן השליטה. תחילה נהג לשכנע את עצמו שזה יעבור, שהרי קזנובה הוא, כרצונו מעמיד תור של נשים שישתרך לפניו, כולן יפות וענוגות, שמחות לתשומת ליבו, עורגות לחיזוריו, מבקשות להתענג על מגעו, מקוות כי יתמיד בפגישותיו עמן ואולי ברבות הימים יהפוך למיועדן ולאהוב נפשן, והן ממשיכות לשמור עמו על קשר גם לאחר שאיבד עניין, מוחלות לו על שיגיונותיו, מוקסמות ממנו, נהנות מאבק הכוכבים שהוא מפזר ולפעמים עדין מקוות. וזיזי זו, המשיך לנחם עצמו, פתיה היא. לא יודעת מה טוב בשבילה. אם היא אינה מוכנה לעזור לעצמה, מדוע תוטל האחריות לפתחו. אישה היא ככל הנשים והוא רשאי כעת לעשות בה כרצונו, לנהוג בה מנהג בעלים, ולהתענג גם הוא על הפרי שהבשיל, מבלי להרהר על רגשותיה ולחוס על מערבולת נפשה. הוא אינו צריך לייסר עצמו בייסורי הגיהינום, את שיכול היה נתן לה, מלוא החופן דאגה העניק לה, שמר עליה מכל משמר, חצץ בינה לבין הנערים שהתעללו בה, מימן את לימודיה, הרעיף עליה מתשומת ליבו, ואילו היא בחרה להשליך תשורותיו כפסולת בלתי נחוצה, להזניח את לימודיה, להתרועע בקלות דעת ולשוב לסורה. ובכל זאת, מבלי שהצליח להבין מדוע, בחר להתייסר בייסורי הנפש, פחד להשיל את תחפושת ה"פטרון" ונאחז בה כאילו היא זו שמגינה עליו. כאילו אם יסיר אותה עלול להיחשף בפניה, ואולי גם בפניו, אופיו האמיתי, שעל הסתרתו שקד בעמל כה רב. התנהגותו זו משמשת לו כסות מפני תאוות היצר, אצטלה מספקת בפני מצפונו להוכחת יושרו ונדיבותו. את אשר גרע מאמו ואחיו העניק לזיזי וזו מאלצת אותו כעת, בעל כורחו, להתגלות בכיעורו. ובכל זאת, לא הרשה לעצמו להעז ובמקום זאת נהג בה כאילו היתה אוויר. בלתי נראית. היה מגיע למועדון, מתעלם מקיומה, מסיר עיניו ממנה או מביט דרכה, מעבר לה, כאילו היתה מסך שקוף המפריד בינו לבין ההצגה המתרחשת מאחוריה. ואילו היא, כאילו להכעיסו עוד יותר, השיבה לו באדישות צוננת, כמו אם המגחכת על גחמותיו של בנה האהוב, יודעת כי קשורה היא אליו בברית עולם ולא מניחה לצל הרגעי שחולף ביניהם להעכיר את יחסיהם. מחייכת בזוויות פיה, תוהה בליבה מתי ישוב לערסלה ויעניק לה מחסותו ומסרבת להפר את כללי המשחק שקבע. מחכה לו שיודה בטעותו, יחזור בו מגאוותו הבלתי מתפשרת וישוב לחפש את קרבתה. והוא זועם עליה, והחרון גובר וניכר בעיניו שעה שהוא מגניב מבטו אליה בהסתר, בציפייה, מחכה לתחנוניה, להתנצלות, לסליחה, למילה טובה ולבסוף משלא עזרו השכנועים העצמיים ולא הצליח להתמיד ולהתעלם מקיומה, ואילו היא מצידה לא הראתה כל סימני חרטה, עבר לידה יום אחד וסינן בזעמו, כביכול בדרך אגב, "אל תבואי יותר, אני לא צריך יותר עזרה." אמר ומיד התחרט, כשראה את עיניה המושפלות מטה מבוהלות, ואת שפתה התחתונה רוטטת בעלבון. אך לפני שהספיק לומר עוד איזה דבר, תלשה את התיק האדום המבריק מגב הכיסא, סבה על עקביה, והחלה צועדת לכיוון תחנת האוטובוס של השכונה, מאיצה את צעדיה ורצה ללא הפסקה. הוא דולק אחריה, קורא בשמה, דוחף עוברים ושבים בניסיון להדביק את צעדיה. לרגעים ראה את זנב שערותיה, מגיח מבעד לכתפו של הצועד מאחוריה, ומיד אחר כך זה נעלם, חומק מפניו והוא נאלץ להגביר צעדיו, לדחוף את הגברת עם הסלים, לדרוך על השליח, שנשא ארגז פירות על כתפו השמאלית וכמעט איבד את שיווי משקלו. "תעצרי", הוא צועק, "תעצרי". אך היא לא עונה לו ורק הרוח נושאת אליו את הד צעקתו, מחזירה אותו ללא תשובה, ועיני העוברים ושבים מביטות בו בעניין, חלקם מנידים בראשם לאות שלום, חלקם מסבים ראשם לאחור, כדי לא להחמיץ את המראה, והמנומסים שביניהם מתעלמים כדי לא להביכו. אבל אף אחד לא מושיט יד ואיש לא עוצר את זיזי במנוסתה. הנה מרחוק תחנת האוטובוס, מלאה ממתינים, חלקם נשענים על פאות התחנה, מתמזגים עם קירותיה הדביקים, מיעוטם יישובים על הספסל, סליהם העמוסים להתפקע כפותים בין אצבעות כף ידם, מוחים זיעתם הניגרת מהמצח וממתינים לאוטובוס שבושש לבוא. בטרם הגיע לתחנה ראה אותם קמים, יורדים אל שפת המדרכה ופניהם מערבה, מרימים ידם מעל קשת הגבה, משקיפים ומישירים מבטם כנגד השמש השוקעת, מצמצמים את עיניהם אל מול קרניה הנשלחות אל אישוניהם כמו כדי להוסיף על חרונם ולנסות להקשות עליהם לאמוד את המרחק המצטמצם בינם לבין האוטובוס המתקרב. קוסטה מסובב מבטו לאחור, מחפש את החיזיון שריתק את הממתינים ומגלה כי האוטובוס המאחר, שועט כעת קדימה בחדווה, מנסה להדביק את הזמן ולצמצם את האיחור ושני פנסיו מסתכלים לעברו, מחייכים בזלזול מבעד לזגוגיות המשקפיים, יודעים כי למרות האיחור הם עומדים להשיגו במרוץ ולנצח. הוא מרים רגליו בריצה. קדימה! הוא ישיג את האוטובוס, הוא לא ייתן לו לפתוח את הדלת ולבלוע אותה אל קירבו, לא האוטובוס וגם לא אף אחד אחר. עכשיו שלו היא, רק שלו, הגיע תורו. זיזי זו יציר כפיו היא, פרח שזרע, גידל, דישן וטיפח, כולם קטפו ורק הוא המשיך לעדור ולגנן. עכשיו זה נגמר. לעצמו הוא רוצה אותה. גם לו מגיע לטעום את הצוף, להתענג על הריח, לחוש את המגע מבלי להידקר, לגזום ואחר כך שיעשו בה האחרים את שלהם. פרפרים רבים יש ביער, מלחכי צוף, המבקשים לטעום מדובשה ולהשאיר לו את העוקץ, מייחלים הם לינוק את לשדה, בתאוות בשרים יוקדת וללא חמלה. מאתיים מטר מפרידים כעת בינו לבין התחנה, האוטובוס כבר הגיע ותור האנשים משתרך למרגלותיו. הוא ממשיך לרוץ. איפה זיזי, לעזאזל, שתחכה, שלא תעלה על האוטובוס, שתמשיך לשבת בתחנה. הוא חייב להשיגה. הנה נשמעת נשיפת הדלתות, הנסגרות בנגינת אקורדיון צורם, מלמדות אותו כי ההצגה נגמרה והמסך הורד, ורק את עיניה הגדולות של זיזי הספיק עוד לראות, מתבוננות בו מבעד לסורגי החלון,שעה שהאוטובוס פנה לדרכו, לא לפני שהשמיע נפיחה קולנית, ובז לו לקוסטה על שגם הפעם החמיץ את הרגע ונותר הרחק מאחור.