כל הזכויות שמורות לחברת עורכי דין עזריאלנט לישראל © 2008
| אגדות גירושים של עשירים | -24- | גירושים בצבע כסף | התרחקות שסופה גירושים |
הבית החדש שרכש עבורם היה יפה יותר מהקודם, גדול יותר ומפואר יותר. הוא ביקש לשכור את שירותיו של ארכיטקט מפורסם ודרש ממנו לחזור אל אופנת העבר ולעצב את הבית בסגנון הארט-נובו המתיישן, וזה עשה כמצוותו והעשיר את הבית בצמחיה מתפתלת, עיטר את הכתלים בענפים, עלים וסבכות, כייר את הקירות וגילף בהם נשים מתנועעות, הפיח בחומר חיות ומילא את משאלת הלב של ג'ו אשר ביקש להעביר לזיזי, באמצעות האבן המונשמת, שקרמה עור וגידים והפכה לאמיתית את משאלות ליבו לעתיד חדש שיפקוד את ביתם ותלה בקירות המתחדשים את כל תקוותו לדרך החדשה שתפתח להם ותותיר מאחור את משקעי העבר הבלתי פתורים. ביום בו הושלם הבית החדש, עמדה על תילה יצירת מופת, מוקפדת ומפוארת, שכל יסודותיה תוכננו בקפידה וחזותה אומרת שלמות. היצירה תאמה אחת לאחת את חלומו של ג'ו ואת תכנוניו והיתה בשבילו התגלמות השלמות. היא ענתה על ציפיותיו כאילו נתפרה למידותיו והיוותה עבורו התגשמות של מאוויי הנפש כולם. הכל צפה ותכנן ובכל משימותיו עמד בכבוד, ורק את סירובה של זיזי לא לקח בחשבון. והיא שכעסה כעס רב על מכירת הבית מיאנה לתדהמתו לשמוע על המעבר לא כל שכן לבקר בבית החדש, ובמקום זאת התבצרה בביתה של מרסל, מסרבת להפצרותיו, מתכחשת לו ורק שולחת לו מסרים עוינים ומבקשת ממנו להעלם. ביום בו שפכה משאית ההובלה את כל תכולת הבית הקודם לזה החדש, עמד ג'ו לבדו, מקבל את פני המובילים כאבל ביום חתונתו, אדיש לנעשה ואפילו את ההוראות הבסיסיות לפועלים לא ידע לתת ובהעדר מורה דרך ערמו אלה את הארגזים האחד על פני משנהו, כמגדל קוביות שיסודותיו רעועים וכל כולו שבריריות מאיימת, והותירו אותו בסוף היום עם הרים של ארגזים שאת תכולתם לא ידע, ולא טרח לחקור וללמוד ובמקום זאת נטש את הבית המפואר והלך ללון בבית המלון שבעיר השכנה שם הסתגר לו בחדרו, הגיף את תריסי הלב ושקע בדכדוך עמוק עד שלא הבחין בין הלילה ליום. הוא היה מבלה את שעותיו בשינה ארוכה, ומתעורר עייף משנרדם, נעדר יכולת לקבל את פני היום החדש והעדיף לשקוע בדמדומיו. באחד ממסעות השינה שלו ראה עצמו מטפס אל ראש ההר התלול, נאחז בזיזיי הסלע הבולטים ומטפס במשעוליו ואיברי גופה של אשה נשלחים אליו מבין הלבנים החצובות, כולם מזמינים אותו לעצור, להתרגע ולנוח בחיקם אך הוא בעקשנותו, מבקש להעפיל אל פסגת ההר, נחוש להתגבר על חתחתי הדרך, לחצות את השאול ולחתור אל המטרה. סמוך לפסגה כוחו לא עומד לו והוא נעצר למנוחה, רגלו הרופסת מחמת תשישותה מונחת על הסלע הדוקרני והוא משעין את ראשו על הברך ומתבונן בסלע החצוב, כולו עשוי קפלים קפלים, קמטוטים של אבן וקציפה של גיר קמחי, המתפורר תחת כובד משקלו, נאסף למרגלותיו ונפוץ לכל עבר. במעופו, מתפזר האבק, ממלא את נחיריו, מסמא את עיניו וחודר דרך נקבוביות קרקפתו, והנה הוא מאבד את שיווי משקלו והוא כבר צעדים ספורים לפני הסוף. בכוחותיו האחרונים, הוא משחיל אצבעותיו אל תוך סבך הצמחייה היבשה שבולטת בחרבה ונאחז בדרדר היבש שקוציו ננעצים בבשרו, מחוררים אותו ככברה, עד שבשרו הופך נקבים נקבים והדם הניגר מהם מכסה את מורדות ההר ונשטף למרגלותיו. ובמקום בו נספג הדם באבן הספוגית, צומחות האחת אחרי השנייה שושנים אדומות, שכל חזותן אומרת נשיות, עלי הכותרת שלהן אינם אלא מניפות ריחניות של קטיפה מבושמת וניחוחן נישא אל על. והוא בחיוורונו, שיכור מהריח וחלש מאבדן הדם, מתנוסס כדגל הלאום בין שמים וארץ, מתנופף באוויר והתורן היחיד עליו הוא נסמך הוא אותו דרדר קוצני, שהולך ונחלש ותלישותו מאיימת להפילו אל תוואי ההר ולהשליכו אל הרגבים הגסים הממתינים לרגליו. מתוך המורא הגדול הוא ממאן להזיז מבטו, ונאחז בשושנים האדומות שנאספו תחתיו ומתוך מרבדי הארגמן, דרך הפחד, ניבטות אליו פניו של קוסטה, קוראות לו לבוא, מעודדות אותו בחולשתו, מחזקות את נפשו וגורמות לו להאמין, עד שמשתכנע הוא בחוסנם ולמרות פרפורי הלב הוא מרפה את ידו, נוטש את השיח הדוקר, וצונח, שוקע במהירות אל שדה השושנים המלטפות, ששייפו קוציהן לכבודו ועטפו אותו ועירסלו אותו אל חיקן, מנחמות אותו באבלו, מריעות לו על אומץ הלב ולוחשות לו מילים של אהבת אם, וחברות אמיצה וגם ערגה של אישה כמוהן לא שמע מעולם וכל כולן מבטיחות לו עתיד ריחני ומחמם לב, ספוג ניחוח שושנים ומגע של קטיפה והוא לא ידע מה יהיה עליו ורק דבר אחד ביקש, לאחוז בשינה, לדבוק בה בשארית כוחו ורק שלא להתעורר. ביקש להמשיך להתרפק על כסתות הארגמן, להתכרבל במגען ולהוסיף לחלום. לכשהתעורר לבסוף, בעל כורחו, חש כהרגלו אל המטבח שפט את הקומקום וביקש להכין לעצמו קפה שחור ריחני, שטעמו המריר יעוררו אל המציאות וישכיח ממנו את טעם החלום המתוק, יזכיר לו את שקרה ויעזור לו להתפכח. אלא שהפעם, שלא כתמיד, לא הצליח להעכיר את החיוניות שבעבעה בתוכו ולא הצליח להדוף את הטעם המשכר ודומה היה כי הצבע האדום הבוהק, תמהיל דמו שלו, ליווה אותו בכל אותו היום, עד שלבסוף נכנע לו, לבש את בגדיו, סירק את שיערו, גרס את זיפיו ויצא בכוחות מחודשים אל ביתו החדש, כדי לפרוק את ארגזיו ולהכינו לקראת שובה של זיזי אל המשכן המפואר, המצטחצח לכבודה ופותח שעריו אליה בכיסופים של תקוה.