ההזדמנות
ביקורה אצלו הפיח בו תקווה. כבר מזמן שכח את ההתרגשות המפעמת, זו שגורמת לך לחייך בלי סיבה. למחרת השכים קום, זנח את מכנסי הקורדרוי המרוטות שלו ובמקום זאת פשפש במחילות ארונו, שלף משם מכנסי גברדין שחורים וחולצת צווארון לבנה, שעיטורים חומים, מתפתלים, מפארים אותה והיא נושאת עמה ריח קולון של ימים עברו וזיכרונות של לילות אחרים. בבוקר צפצף לה מלמטה ושרק את השריקה המוכרת שכל השכונה ידעה שהיא השריקה של משפחת בז'רנו ושריקתה שייכה אותו למועדון המשפחתי הסגור, שפעם אות קין היתה מוטלת על המשתייכים אליו, ואילו היום פיארה את השורק באות של כבוד. בצפצוף השלישי ומשבוששה לרדת הבין שאין לו ברירה ולראשונה מזה שנתיים ימים, נאלץ לעלות במדרגות של הבלוק, להיעצר לפני הדלת המוכרת, להמתין ואז בנחישות ללחוץ על הידית, לדחוק אותה ולהיכנס אל הדירה, אל ניחוח התבשילים האהוב ולהיזכר בנשיקותיה של מרסל, שהודבקו על לחיו כבול המוטבע בכותרת המעטפה. מרסל קיבלה אותו כתמול שלשום, כאילו לא עברו שנתיים מאז ביקר אצלה לאחרונה והתכחש להפצרותיה, מתעלם מבקשותיה לשמור על קשר ולבקרם, וגם כאילו לא נפל דבר במשפחתם והם הפכו בין לילה לבעלי ייחוס.
"איפה זיזי?" שאל, מנסה לשוות לקולו נימה של שגרה, דוחף את הכיסא לאחור, ומתיישב מול משה, מושך אליו חפיסת סיגריות "אסקוט" שנחה על השולחן ומצית לעצמו אחת, מפריח בועות של עשן.
"היא עוד ישנה," השיבה מרסל.
"נו, אז תעירי אותה, היא קבעה איתי בתשע ועכשיו כבר רבע אחרי עשר." מאוחר יותר, כשינסה להתרגל לגינונים החדשים של זיזי, ייזכר בערגה בבוקר הזה ויצחק לעצמו על האיחור הקטן והבלתי משמעותי שהסעיר את נפשו, ומהו לעומת גינוני הפרימדונה שסיגלה לעצמה לאחר מכן ואשר בגינם הורגל להמתין לה במכונית שעות, בעת שהיא מבקרת במספרה, או יושבת לקפה עם מי ממכריה החדשים שאת שמם לא הכיר, ואל סביבתם נאסר עליו להתקרב. קשה היה לקוסטה להתרגל למערכת היחסים החדשה שנטוותה ביניהם, שגבולותיה שורטטו והוגדרו במדויק על ידי זיזי, ואשר במסגרתה הפך הוא לנושא הכלים, המשרת האישי, איש התחזוקה והשליח לעת מצוא, ואילו היא נהגה בו כבשלה, ברצונה משתפת אותו בתכניותיה ובמחשבותיה, וברצונה רואה בו נהג אישי, אשר נשלח להביא לה את הבגדים מהמכבסה, את הקניות מהחנויות או את העיתון השבועי החביב עליה. אילו היה מישהו מקדים ומספר לקוסטה איך תנהג בו, קרוב לוודאי שהיה פורץ בצחוק גדול ומגחך על תמימותו של המספר, וסבור כי מעשה אגדה הוא בודה מליבו, אך במציאות, מבלי שהבין כיצד, התאים עצמו קוסטה לכללים החדשים והסתגל לתפקיד שנכפה עליו והיה מציית לפקודותיה של זיזי, מבצע את שליחויותיו בקפידה, משלם כל הוצאה מכיסו ומחכה למבט עיניה שיאשר בפניו את שביעות רצונה, כי לחיוך, הוא כבר ידע מזמן, אין כל טעם לצפות. כל אלה לא גרמו לקוסטה לזלזל בתפקידו והוא המשיך להתייחס אליו במלוא הרצינות, נרתם למלאכה ומכתת רגליו בין עורכי השבועונים ואנשי יחסי הציבור, מארגן לזיזי הזמנות לאירועים ולפתיחות, כתבות במקומונים, ואפילו הזמנה לשיר את שיר הפתיחה בטקס יום הזיכרון באנדרטה המרכזית בבת ים. וזיזי מצידה, כאילו נולדה לתהילה, נראית כמי שמורגלת בכוכבות, ממאנת להתרגש מהישגיו, לא מצליחה להתלהב מרשימת האירועים שהוצגה בפניה ומטילה רשימה של הגבלות, איסורים ודרישות היאות לכוכבות ותיקות, ולא למי שעד אתמול היתה לא יותר מאשר "פריחה" אנונימית מבת ים, שניסתה לפלס דרכה אל העולם שבחוץ. דווקא היא, שפעם הצניעות היתה ממנה והלאה, החלה לסגל לעצמה גינונים של התחסדות וסירבה לפתע לקחת חלק בתצוגות האופנה על שפת בריכה, לא הסכימה להצטלם בבגד ים או בבגדי הלבשה תחתונה, פסלה כל ידיעה שביקש לשרבב לטורי הרכילות ובררה הזמנות לאירועים בקפידה. לא עבר זמן רב עד שקוסטה הבין שהיא בעצם סירבה לכל הצעה שהציע לה ואשר עתידה היתה לשלב הילוך במסלול המתוכנן, או לפחות לשלשל לכיסם ניצנים של פרנסה. תחת זאת נאותה להיגרר לאירועים יוקרתיים במיוחד, שאפשרו לה להתחכך עם שועי הביצה, אך לא הניבו כל הכנסה בצידם והותירו את קוסטה בתסכולו, סופר את הימים שנותרו לסוף החודש שלאחריהם יאלץ למצוא מקורות מימון נוספים, שיאפשרו לו לעמוד בהתחייבויותיו לחברת כרטיסי האשראי ולהמשיך לספק את גחמותיה של זיזי בימים שעתידים לבוא. השיחות ביניהם הלכו ופחתו. בעצם לא היו אלה שיחות של ממש, אלא בעיקר מונולוגים של קוסטה, שתיאר ופיאר בפני זיזי את האפשרויות שיפתחו בפניה אם רק תסכים להישמע לעצותיו ולחדול מדרך התפנוקים שבחרה לעצמה, דרך שאין לה הצדקה בשלב זה של חייה, כשכוכבה רק דרך בעולם הזוהר, וטרם הספיקה לבסס לעצמה שם של כוכבת אמיתית, מהזן המיוחד, ששורד גם מעבר לשנת המלכות המובטחת. ואילו היא נאטמה להצהרותיו, לא משנה דרכיה, נמנעת מוויכוחי סרק, דבקה בדרכה כעולל הדבק בפטמת אמו ויונקת מקוסטה את כל משאביו, כל תשומות נפשו, ולא נותנת דבר בתמורה. ביום שהצליח להשיג לה שער ב"לאישה" איחרה לקום. נראה היה שפקעה סבלנותו.
"תקומי!" ניער אותה ממיטתה, "תקומי כבר, יא עצלנית," החל מטלטל אותה, תופס אותה בכתפה וגורר אותה לחדר האמבטיה. עד מתי תמשיכי כך, על חשבון מי את מרשה לעצמך להתעצל, מי את חושבת שאת, ילדונת טיפשה שעלתה לרגע לגדולה ולא יודעת מה לעשות עם עצמה. את חושבת שלעד תישמר לך התהילה? בואי אני אספר לך מה קורה לבחורות כמוך בסוף. גם אני כשפתחתי את 'אדריאן' חשבתי שההצלחה מונחת לי בכיס, לא טיפחתי אותה ולא שימרתי אותה ולבסוף היא הלכה לחפש לה מקומות אחרים לישון בהם, כאלה שיכירו בערכה ויוקירו אותה, שיקבלו אותה בנפש חפצה, יעריכו אותה ויטפחו אותה. רק כשהלכה ממני ידעתי להעריך את שהפסדתי, אבל אז כבר היה מאוחר מדי ואותו דבר היה לי איתך," העז ופתח את סגור ליבו בפניה, "רק כשראיתי אותך עם היוסק'ה הזה מהאוטובוס הבנתי שאני מקנא לך ודעתי השתבשה עלי ונטרפתי מעוצמת הכאב ומצער האכזבה על שחמקת לי בין האצבעות ועל שניסיתי לכפות עצמי עליך, כמובן מאליו, כאילו את מטבע עובר לסוחר, לא שאלתי לדעתך, לא התעניינתי ברגשותייך, ראיתי בך חפץ הנמצא בבעלותי, בחזקתי המלאה, וגם את כמו 'אדריאן' חמקת ממני ובצדק. לאף אחד לא מגיע שייקחו אותו כמובן מאליו, כל אחד זכאי להערכה ולמילה טובה ולמאמץ שישקיעו בו, שאחרת האמת מתנפצת לו בפנים ורסיסי אכזבה עתידים למלא את חלומותיו ולהותירו חסר כל. ורק מאכפתיות אני מספר לך את זה, כי עכשיו, משסוף סוף מצאת את קצה החוט, שירתום אותך לעגלה ויחלץ אותך מביצת העוני שבה התבוססת עד היום ומהחיים שהיו לך, במקום לתת עוד דחיפה, לעלות על הגל ולגלוש עליו אל חוף מבטחים את בוחרת להתנגד לו, להיאבק בו, לזנוח אותו ולהתנפץ אל המזח, וסופך שתאבדי במערבולת הסחף ותשקעי במצולות הים ואני לא אהיה פה כדי להושיט לך יד, כי גם אני לא רוצה להיות ה"מובן מאליו" שלך ואני מסרב לדחוף את העגלה שעה שאת שמה מעצורים בגלגליה ומונעת ממנה לזוז." ומשסיים לירות בה את מילותיו, ישב על שולי מיטתה, חפן ראשו בין ידיו ושתק שתיקה של כאב. את כל יגונו הטביע במילים וקיווה שאלו יחלחלו אל נשמתה המוזרה וימצאו את הדרך לחדור את מחסומי נפשה ולפרוץ את הסכר שהציבה בינה לבין העולם. מתי כבר תבקיע את בית הזכוכית שבנתה לה, מתי תבין שיותר משבית זה מגן עליה, הוא חוסם בפניה את האוויר ואת שלל האפשרויות שפתוחות בפניה. מבין כתליו השקופים היא משחקת, רואה ואינה נראית, לא טובלת רגלה במים ולא משתתפת במשחק. מתי כבר תפתח ליבה לאהבת אמת, שתניח את דעתה ותפצה את נפשה הפצועה על מאורעות העבר, שחרטו בה אותותיהם, עד אשר אפילו גלי ההצלחה שפקדו אותה סוף סוף, לא הצליחו למחות את הצלקות שהותירו אחריהם. אבל זיזי זו, כדרכה, דבר לא מפר את שלוותה, שטפה את פניה מקורי הבוקר שנאחזו בריסיה, כאילו משתתפים גם הם במאמץ הלב ומסרבים לפתוח בפני עיניה את השער אל העולם והתיישבה על הרצפה מולו, משכלת רגליה לעומתו, מתעלמת ממבטו שנדד לעבר החלל השחור שנפער ביניהן, לא מתאמצת לסגור את הרגלים ורק אומרת לו,
"אתה לא מבין, אני יודעת בדיוק מה אני עושה, אני בכלל לא רוצה."
"לא רוצה מה?" נראה שהוא באמת לא הבין.
"לא רוצה לעבוד, לא מעניין אותי מכל עסקי הזוהר. אני יותר מכולם מבינה שהזוהר הוא רגעי, מתנה חולפת שנמחית מעל פני האדמה, כעטיפה מהודרת שמושלכת, אחר שימוש, לפח האשפה ומותירה את האדם חשוף וחסר כל. אוי לי אם אסמוך על מתנה זמנית זו ועליה אבסס את תהילתי וכי מה יהיה עלי אז? אשאר חסרת כל ואשוב אל הבלוק, לסיים את חיי בין חבלי הכביסה והאפים הדולפים של ילדיי העתידים. לא אני. בעל עשיר אני רוצה. תאמין לי קוסטה אתה ואני זה דווקא יכול היה להיות נחמד, בנסיבות אחרות כמובן, אבל אני בחורה מעשית, ויודעת שזה לא ילך. איזה ביטחון אתה יכול לספק לי כשאת עצמך אתה בקושי מפרנס? איזה אושר ישרה במעונינו אם נרעב שנינו ללחם, וניאלץ כל חודש לספור את המעות ולחשב כיצד יספיקו לנו לעוד חודש של מחיה. כשאין אוכל על השולחן הלב לא פנוי לאהבה ובכלל מי צריך את האהבה, תראה לאן היא הביאה אותך? באת לעשות מעשה טוב ונקשרת אלי בקשרים של אהבה שאין לך מושג כיצד לפרום. הסתבכת. ובזכות אהבה זו אתה הולך אחרי באש ובמים, מספק לי את כל צרכי מבלי לקבל דבר בתמורה. אז מה טוב עושה לך האהבה? תקשיב לי ותקשיב לי היטב! אני רוצה בעל עשיר, ודבר אחד אני מבטיחה לך, כשאמצא אותו, אדע להשיב לך כגמולך. אז תתחיל לעבוד בכיוון, עזוב אותי משערים על מקומונים מפוקפקים שמושלכים לאשפה ביום שאחרי, עוד בטרם נקראו. עזוב אותי מלהופיע בפני אמהות משועממות על מסלולי דוגמנות מאולתרים באולמות של מתנ"סים. אני מחפשת פתרון של קבע. בוא נתחיל להסתובב במלונות, להתערבב במסעדות יוקרה, בכפרי הנופש של העשירים. שם אמצא אותו, רק תביא אותי לשם ואני כבר אדע לעשות את העבודה, כי זיזי כמו שכבר הבנת יודעת מה היא רוצה, יותר נכון את מי היא רוצה ויודעת גם איך להשיג אותו, אז בוא תנסה ללכת בדרך שלי, אולי הפעם זה ישתלם.
