קונסטנטין או קוסטה
קונסטנטין צ'יבוטרו, הידוע בכינויו קוסטה, עלה לבדו לארץ, בגיל 12, מרומניה. תחנתו הראשונה היתה קיבוץ אורן שבהרי הכרמל. למרות העובדה שהגיע ממשפחת כפריים פשוטה בחבל טרנסילבניה ואולי בגללה, קוסטה התקשה להסתגל לאורח החיים הספרטני, שנהג בקיבוץ בסוף שנות החמישים. נראה כי גם ילדי הקיבוץ התקשו להסתגל אל ילד החוץ הגנדרן, שנהג לבקש כי יגהצו את חולצות הטריקו שקיבל מהמכבסה, הקפיד לשכב על יצועו בפיז'מת פסים מפלנל ובערבים התחמק דרך קבע מהקיבוץ ונמצא משוטט בין בתי המרזח שבעיר התחתית בניסיון כושל לקטוף לחיקו נערה. קוסטה רצה תמיד יותר. יותר כסף, יותר עניין, יותר בחורות. חיי שיתוף לא עניינו אותו והמרחק בינו לבין ההווי הקיבוצי הלך וגדל. מדי יום, בשעה חמש אחר הצהריים בדיוק, מצא עצמו נשרך בעל כורחו לבית הוריו המאמצים בקיבוץ, מגלגל במחשבתו את נושאי שיחתו עמם ויודע, כי שוב יאלץ לשבת מולם, לפקוק אצבעותיו ולהעביר בחברתם שעתיים דוממות של שתיקה מביכה.
חיימק'ה וצילה היו זוג מבוגר, שבנם הבכור למד בטכניון ואילו בתם שירתה כעת כקשרית בחיל הים. בהיעדר הישגים מרשימים להתפאר בהם בפני חברי הקיבוץ, התבססה כל גאוותם על שניים אלה, מתוך אמונה גאה ותקווה כי ישובו לקיבוץ כחברים בוגרים מן המניין, יקימו בית ומשפחה, יכפרו בהווייתם על כישלונם של הוריהם וירוממו מעט את תדמיתם בפני החברים. משנתבקשו על ידי מזכיר הקיבוץ לאמץ את קוסטה אל חיקם, ראו בכך דרך אפשרית לתרום לקיבוץ ויותר מכך הזדמנות פז להאדיר את מעמדם הדועך בקרב החברים. הם ידעו כי קליטת ילד חוץ, ועוד עולה חדש מרומניה, תזכה אותם בנקודות רבות בחדר האוכל המשותף. אמנם צילה עוד ביקשה להתלבט בין אימוצו של קוסטה לבין התנדבות בכלא דמון השכן, ואולם חיימק'ה שכנע אותה עד מהרה כי החברים יעריכו הרבה יותר תרומה לשיתוף, ויעדיפו זאת על פני פעילות שיקומית מחוץ לקיבוץ שהרי "עניי עירך קודמים" ובמיוחד לאור העובדה כי ככלות הכל מדובר באנשים שסרחו וספק רב אם הם זכאים לחמלתה של צילה, או אם ידעו להעריך את תרומתה.
משהגיע קוסטה לראשונה לחדרם, עוד חשבו כי יוכלו להתאימו ולבייתו אל תוך ההווי הקיבוצי. הם התחילו בכך שביקשו לשנות את שמו ליעקב, וסיפרו את מחלפותיו הארוכות בתספורת קצוצה כמקובל אצל בני הקיבוץ. איש לא הכין אותם לאופיו המשונה של הבחור ולדבקותו באורחות חייו הקודמים. בתחילה עוד ניסתה צילה לרצותו ונהגה להכין עבורו את תבשיל הצור'בה מבית אמו. אבל הוא היה מגיע לחדרה אחר הצהריים, מתבונן בה בשתיקה שעה שהיתה מרתיחה את עצמות הבקר עם המים, גודשת אל תוך המים המהבילים את אבקת המרק, חותכת פלפלים צבעוניים ומרססת אותם בטיפות מיץ לימון טרי ולבסוף כשסיימה את מלאכתה, השפיל את עיניו ואמר:
"אמא שלי עושה את זה אחרת."
"תנסה," שידלה אותו צילה, "בוא תנסה ותטעם."
אבל הוא לא טרח לנסות ולהפגין מאמץ כלשהו לרצותה. ותחת זאת העדיף להמשיך ולחפור באמצעות ציפורן זרת שמאל המטופחת בבצק החלה הלבן, לש אותה ארוכות והגיש אותה אל פיו לאחר שסיים להפרידה מחומת "הקשה" שכיתרה אותה סביב.
היות שביתם של צילה וחיימק'ה נעדר ילדים בני גילו, לא היו לקוסטה משחקים להתעניין בהם או נושאי שיחה באמצעותם יכול היה להחליף עמם מילים. הוא למד בעל פה את שאלותיהם הקבועות ובעודו צועד בשבילי הקיבוץ בדרכו אליהם נהג לשרטט את תשובותיו ולהכינן מבעוד מועד. בינו לבין עצמו נהג לעיתים להשתעשע במחשבה כיצד יבהיל את צילה, כאשר בתשובה לשאלתה איך היה הבוקר ברפת, יספר לה כיצד הוא מגניב מדי בוקר גלונים של חלב ומבריח אותם אל העיר הסמוכה בניסיון להתחמק ממשטר השיתוף הקיבוצי, ולחסוך לעצמו מספר מינימלי של מעות אשר יאפשר לו להיפרד מצילה ומחיימק'ה, כמו גם מיתר חברי הקיבוץ, ולמצוא לו דרך חדשה מחוץ לשביליו. במקום זאת, בחר להשתמש בתשובות המקובלות ובמקרים בהם גילה רוחב לב נדיר במיוחד היה בודה מליבו סיפורי חברותא משמימים אשר ידע כי ישמחו את צילה ויתנו לה הרגשה כי היא ממלאת את משימתה בהצלחה.
איש מהם לא הכריז על פרידה רשמית ואולם החיים לימדו אותם כי לא נועדו זה לזה. משרבו השתיקות והמכנה המשותף המשיך והצטמצם הבינו, כל אחד בדרכו, כי חרף המאמצים ההדדיים לא צלחו את הים הפעור ביניהם, ולא נותר להם אלא להיפרד. קוסטה ידע כי הגורל לא הועיד אותם להתמזג יחדיו למשפחה אחת וכי מוטב להם כי יפנו כל אחד לדרכו ולנטיותיו. היה זה קוסטה שפסק לפקוד את חדרם לראשונה. בימים הראשונים היה חיים נשלח על ידי צילה לבדוק מה מצב הילד ואם הוא זקוק למשהו ואולם מקץ שבועיים ימים, משהבחין חיים כי אין כל תועלת בביקוריו, חדל מלהגיע. בפעמים הראשונות שנפגשו בבית התרבות או בחדר האוכל, נהגו להסתכל האחד בשני במבוכה וליבו של קוסטה נחמץ משנאלץ להתבונן בעיניה של צילה ולראות דרכם את רגש התבוסה וצער האכזבה שפשטו בה. ואולם מקץ מספר פגישות, חדל להטריד את מנוחתו ברגשותיה והסתפק בתנודת ראש מנומסת בפעמים בהם חלף על פניהם, כיוון שלא הצליח להיעלם בטרם הבחינו בו.