אולי ציונות
בשנתיים הראשונות לקיומו היה מועדון "אדריאן" בבת ים פנינת חיי הלילה של בת ים. בכל פעם שקוסטה היה מגלגל בלשונו את השם "אדריאן" היה נזכר באביו – על שמו נקרא המועדון, והגיית השם כמו היתה מקרבת אותו אל הימים שחלפו, ומאפשרת לו לשוב ולהריח את ניחוח הטבק שהיה אביו מעשן מדי ערב, לאחר שטרח וגלגל אותו אל תוך הנייר השקוף, תוך שהוא רומס אותו בין אצבעותיו. בטרם הצית אביו את מעשה ידיו והפך את חזותו האדמונית לרסיסי אפר שחורים, נהג לקרב אותו אל נחיריו, לרחרח אותו כמו בודק את איכותו, ולהתענג על ריחו. לו ידע קוסטה בימים ההם, כי בבגרותו לא יזדקק לסיגר מוקפד כגון זה שנעשה מאפה ידי אביו, אלא יסתפק בסיגריות "אסקוט" זולות, לא היה טורח להפסיד עוד שעה של משחק לוחמים בחצר ולהתבונן באביו בריכוז רב, במאמץ ללמוד את המלאכה. כאילו ידע שאביו לא יעמוד לרשותו עוד ימים רבים. כשהיה בן שבע שנים ואחד עשר ימים נפטר אביו, לאחר שצלח את מלחמת העולם השנייה, והקים משפחה, לא זכה ליהנות ממנה והוכרע בתאונת רכבת. קוסטה זוכר את היום בדיוק. גם את השעה. כבר כשעמד בלוויית אביו והוא לבוש בבגדיו החגיגיים, עוצר את דמעותיו ולוחץ בנימוס את ידם של הבאים לנחם, ידע כי בלעדי אביו שום דבר לא יהיה כשהיה וכי במותו גזר עליו אביו את גזירת הבגרות, גם אם זו הקדימה להגיע ונכפתה עליו בטרם עת. משפחה גדולה היתה לו לקוסטה, אמא, אבא ועוד ששה אחים. קוסטה, שהיה השלישי מלמעלה, נאבק בגורלו וסירב להימנות על אותם ילדי "סנדוויץ'" דוממים הנבלעים בין אחיהם הבוגרים והצעירים כגרגר בין הבר, ותחת זאת דאג בכל הזדמנות להצהיר על קיומו ולשמר את מעמדו בהירארכיה המשפחתית, גם אם לשם כך היה עליו להרבות במעשי קונדס ולעורר את חמתם של מוריו. על אף שננזף לא פעם על ידי אמו וזכה להרגיש את נחת זרועו של אביו, ידע תמיד כי פינה חמה שמורה לו בליבם ואף שמע את אביו לוחש באוזנה של אמו כי קוסטהשלו עוד יגיע רחוק, אם רק ידע להשתמש בנחישותו בשביל לקדם מטרות ראויות, במקום לגנוב תרנגולות מטילות מלול השכנים, בניסיון להעשיר את קופתו.
משמת אביו והיה ברור כי הבנים הבוגרים צריכים לעזוב את ספסל הלימודים ולתת ידם בפרנסת המשפחה, חדל לחלוטין מלימודיו ויצא גם הוא לעבוד את האדמה. על אף שאהב את משפחתו, והיה קשור במיוחד לאחותו מרינה ולאמו, ידע קוסטה כי לא לחיי איכרים נועד וייחל לעצמו עתיד טוב יותר, בעיר סואנת ורחוקה, שאנשיה מניידים עצמם במכוניות ולא בסוסים הרתומים לעגלה, ומהלכים בלבוש חגיגי, כדוגמת זה שקיבל לכבוד חתונת בת דודתו, ואשר אותו נאלץ לשוב וללבוש מאוחר יותר גם בלוויית אביו. פעם בחייו ראה עד אז קוסטה עיר שכזו. היה זה כאשר הזדמן לבקר בביתו של סורין, חברו לספסל הלימודים. משפחתו של סורין נמנתה על עשירי הכפר, והגדילה להרשים כשרכשה את מקלט הטלוויזיה הראשון, כמוהו לא נראה עד אז בכפרים הסקסונים שבחבל טרנסילבניה. סורין נהג להתפאר בנפלאות המכשיר בפני חבריו, אך איש מחבריהם לכיתה לא זכה לשזוף את עיניו בפלא הטכנולוגי המתקדם שהונח אחר כבוד על שידה מיוחדת שנבנתה במיוחד לכבודו, ואשר ננעצה ברצפה בעזרת קורות עץ גדולות וננעלה בבריח, במפתח מיוחד שהשתלשל מחגורת אביו של סורין ונפתח על ידו בחרדת קודש מדי ערב לאחר שכל בני המשפחה ועוד מספר אורחים מיוחסים הושבו לפניו ממתינים בציפייה לארגז המדבר, המוציא מקרבו קולות, צלילים ותמונות שכאלו ראו אז רק בבית הקולנוע היחיד שנמצא בכפר הסמוך. קוסטה עצמו זכה להתבונן בפלא הנשגב רק לאחר שבועות של תחנונים והתחייבות שנתן להעביר לסורין הגרגרן את ארוחות הצהריים שהכינה עבורו אמו, וזאת למשך כל תקופת הסתיו. ימים חיכה קוסטה לרגע המיוחל ומשהורשה לבסוף להתייצב בביתו של סורין, שפר עליו מזלו וזכה לצפות בתכנית מופלאה שהיתה על עיר שוקקת חיים, שאת שמה לא הכיר, אך ידע כי יגיע אליה, וכי יבלה בה את ימיו. יעברו ימים רבים עד שיתקל בה שנית ואולם כשיטייל ברחובותיה והוא בן 36 שנים, יפגוש בה כבמכרה ותיקה, ויזהה במהירות את שדרת "השאנז אליזה," אשר למרות הצבעים הססגוניים שנגלו לעיניו מבעד לחלונות הראווה, לא השתנתה שינוי של ממש ופתחה זרועותיה לפניו בלבביות מרוגשת, מתעלמת מהעובדה כי היכרותם הקודמת היתה שטחית וחד צדדית. העובדה שבמפגש בו התוודע קוסטה אל פריס לראשונה, נגלתה אליו אז בצבעים קודרים של שחור ולבן, לא גרעה כהוא זה מהתלהבותו והבהירה לו באופן נחרץ כי על אף יופיים המרגש של הרי הקרפטים, יהיה עליו להקדים ולעזוב את כפר הולדתו ולחפש דרכו אל העיר הגדולה.
בוקרשט היתה שונה מהנוף הכפרי אליו הורגל ושם התוודע לראשונה אל נס התחייה הלאומית היהודית ואפשרות העלייה לארץ ישראל. הרבה מושג לא היה לו, אבל הוא מצא עצמו יום אחד נגרר אל פעילותה המחתרתית של תנועת הנוער הציוני ויותר מאשר האמין בחלוציות או ב"גאווה הציונית" קיווה למצוא דרך חדשה, אשר תוביל אותו אל מחוץ לשעריה של רומניה, ותאפשר לו לעזוב את חיי הדלות שבכפר.
