אגדות גירושים של עשירים | -17- | גירושים בצבע כסף | חלפה לה התהילה |
ימים רבים יחלפו עד שיפגוש בה שנית, כשפרצופה ניבט אליו מבין שלטי הפרסומת ומודעות האבל שעטפו את לוחות המודעות בעיר. בצער רב נאלץ קוסטה להרים את הכיסאות ולסגור את "אדריאן," ויותר משנעצב על ממונו שאבד הצטער על שמחת החיים שניטלה ממנו. התהילה, נוכח לדעת, היא קצרת מועד, כמשקולת המטוטלת המתנועעת מצד לצד כך גם היא. היום היא שלך ולמחרת מכה בך, מפנה אליך את הגב, הולמת בך, מתרחקת ומבקשת להתארח בחצרו של אחר. מבין מאות האורחים שצבעו על פתחו של "אדריאן," לא נותר לקוסטה ולו חבר אחד, שיזכור לו את משקאות "הבקשיש" שחילק על השולחנות, את אהבת האדם שהמטיר על אורחיו, את החיוך מסביר הפנים והכנסת האורחים הלבבית כמו גם את מחיקת החובות ואיסוף שיירי המזון, בעת הצורך. רק מרסל, שמעולם לא שאלה על "החתול השחור" שעבר בינו לבין זיזי, שמרה לו חסד נעורים. אם עשתה עצמה תמימה כדי לא להביכו או שמא חרפת מעשיו לא הובאה כלל לידיעתה, מעולם לא נודע לו. מכל מקום, היא מצדה המשיכה והיתה מתקשרת אליו ושואלת לשלומו ומזמינה אותו לארוחות ליל שבת ומתפללת בשבילו למרות שידעה מראש את תשובתו, ממאנת להיעלב מסירוביו. קוסטה שנותר בלי "אדריאן" ובלי המרצדס נאלץ לשוב ולמצוא פרנסתו בטרנספורטר של מוסא, אשר בינתיים הרחיב עסקיו ושיתף בהם את קוסטה בחפץ לב, והשניים היו מחלקים זמנם בין סמטאות שוק הפשפשים ביפו לבין קרן הרחובות לילנבלום ואלנבי. לעיתים חוזר קוסטה משוט בדרכים ולעיתים עוסק בסחר כספים, מחליף מטבעות מקומיים בכאלה של ארצות זרות שבהן לא ביקר, אך ניחוחן הגיע אליו דרכם. השטרות עם פרצופי זרים, אשר נזר כיתר את שיערם ודיוקנותיהם נראו מעניינים הרבה יותר מאשר דיוקנו הצנוע של לוי אשכול, שקישט באותם ימים את השטר של 5,000 שקלים ישנים. קוסטה עצמו, חרף ניסיונותיו, כשל ולא הצליח לפרוש כנפיו ולהתפרנס בכבוד, ותחת זאת נאלץ לחיות בצנעה, נאבק לשמור על דירתו ולכל היותר הרשה לעצמו לבקר בסופי השבוע במאורותיה של יפו ולקוות שמי ממכיריו יזמין אותו לכוס וודקה על חשבונו, שתשכיח ממנו את צערו מבלי להכביד יתר על המידה על כיסו. את עבודתו החדשה ישנה לא אהב, ועבודה כמו אישה, בלי אהבה הופכת כפוית טובה ונצלנית, חולבת ממך כל מה שיש לך ומעניקה לך בתמורה את המעט שאפשר במטרה לשעבד אותך אליה, לכפות אותך באזיקי תלות, ולאלץ אותך להמשיך ולא לחדול, עד שגרמה לו לקוסטה לשכוח את ימי החשק והתאווה ולהתחיל את יומו בתחושת מיאוס ובציפייה לרגע בו תשקע החמה והוא יחדל מעבודתו, יגיע מותש ועצוב לביתו, רק כדי להשתרע על הספה שבסלון, עייף וקמוט כקליפתו של פרי בשל שנסחט והושלך, נטול כוחות ונעדר יכולת לחבוק את החיים ולהיזכר בימיו הסוערים של "אדריאן," בהם היה מתחיל את יומו בשעות הבוקר ומסיימו עם שחר, רק כדי לקום לאחר שלוש שעות, מבלי יכולת לחכות, לכבוש את היום החדש ולבוא לקראתו בזרועות פתוחות. את זיזי לא ראה, גם נמנע מלשאול אודותיה והעדיף להרחיקה ממחשבותיו, ביחד עם מעשה היום ההוא שנצרב בזיכרונו, הכביד על מצפונו ונאחז בו מבלי יכולת לעקרו. קוסטה לא ידע כלל על השתתפותה של זיזי בתחרות מלכת היופי של בת ים ורק בדיעבד שמע על הזכייה. תמונתה, שהתנוססה על לוחות המודעות ברחבי העיר, ביחד עם אחת עשרה מתמודדות נוספות שבישרו לעולם על האירוע המתקרב, לא משכה את תשומת ליבו ומאוחר יותר כשישוב ויתבונן בה, יתקשה לזהות ולראות ביפהפייה שניבטה אליו, ששערה עשוי גלים גלים, עיניה מקושטות במניפות זוהרות ושפתיה צבועות בצבע דם, את זיזי שהכיר. ורק כשישוב ויסתכל יזהה את המבט ויראה שהמבט מבטה שלה הוא, והעובדה שגם ברגעי אושרה לא מצאה את היכולת לחייך, תסגיר אותה בפניו וזוויות פיה שהתעוותו בתנוחה משונה כאילו שתתה תרופה ארסית, יזכירו לו שזיזי זו אינה אלא עליזה בז'רנו של פעם, שלמרות שהתחפשה עכשיו למישהי אחרת ויצאה לדרך חדשה, עדיין לא הצליחה לחייך מכל הלב.