גירושים ללא נישואים
החתונה התקיימה בגן הברושים שבמרכז תל אביב. הכלה היתה לבושה בשמלת רשת מבריקה שחלקה העליון חבק את מותניה ואילו חלקה התחתון הורכב ממאות נשיקות קצפת זעירות ומרשרשות, אשר הקיפו אותה סביב, כמו הציפו אותה על פני הרי השלג צחור, והיא צמחה מתוכם, זוהרת ויפה, כגבעול זקוף, אשר פרחי הגיבסנית הירוקה מניצים מתוך עליו, ומעטרים את שערה, ושזורים בו והיא מוקפת בהילת יקרות, ורק שפתיה הקפוצות מלמדות כי גם שעה מרגשת זו, עדין לא גרמה לה לחייך. בשעה 3 לפנות בוקר כאשר מרבית האורחים שבו לביתם ואילו אלה שנשארו היו שרועים על הכיסאות, אפופים באדי האלכוהול, ראייתם מעורפלת והם שקועים בגילופין, נכנסה זיזי לחדר ההלבשה הסמוך, החליפה בגדיה ומיהרה להיכנס למונית שתוביל אותה למלון המפואר, לא לפני שנתנה לקוסטה את המפתחות והורתה לו להביא את החתן השיכור היישר לסוויטת הכלולות, לאחר שיתן בידה שהות מספקת להתארגן.
איש לא האמין כי תצליח במשימתה ותזכה לחתן עשיר ומנוסה, הבקיא בהלכות העולם. איש שעסקיו חובקי יבשות ובמסעותיו הוא פוסע ומדלג מעל כתמי הגלובוס כאילו היו אלה שלוליות הגשם שבשכונה. מרסל בז'רנו התמוגגה על הרכש החדש, נשבתה בקסם נימוסיו הטובים, נהנתה מזרי הפרחים שנהג להניח על שולחנה בארוחות ליל השבת והתענגה על המחמאות שהרעיף על מאכליה הביתים, על מסירותה לילדיה, על הבת שגידלה לתפארת ישראל והמשפחה כולה. מרסל אהבה את קירבתו עד שמהר מאוד נשתכחה ממנה חרדת הבושה על הבית הדל והרהיטים הישנים והיתה מרבה לארחו ויושבת עמו לכוס תה עם שיבה ועוגיות שומשום נוטפות דבש, וזאת גם בימים בהם נעדרה זיזי מהבית או ישנה שנת ישרים בחדר הסמוך. גם ג'ו עצמו לא האמין על המזל שהיה מנת חלקו. היה מתעורר בבוקר לצידה של זיזי ולפני שהיה מעיר אותה ומגיש לפיה את כוס הזכוכית השקופה שגלי הנוזל הסמיך והשחור התדפקו על דפנותיה בעליצות, היה נשען על מרפקיו במיטתם ומביט עליה, על זיזי היפה שלו, בבת עינו, מניח אצבעותיו מילימטרים ספורים מעל פניה ומטייל בדמיונו על גופה, גולש מעל החזה הזקוף, מקיף את עטרת הפטמות, מטייל ועוקב אחר מתאר הצלעות, גולש אל טבורה, מתעכב סביבו ומדמיין את הלילות הסוערים שעוד צפויים להם. חושב כיצד ידאג לה, יגן עליה וישמש לה אבן צור יציבה, משענת איתנה ליום שחור. החליט שיהפוך אותה למאושרת שאהבתו אליה תביא את החיוך אל בדל שפתיה ודאגתו לה תשכיח ממנה את כל טרדות העבר. הוא היה מוכן לצמצם את עסקיו בניכר, ולבוא להשתקע עמה בישראל, אך היתה זו דווקא היא שדחקה בו שלא להיחפז.
"עיניים שלי," היתה לוחשת, "בוא נלך צעד צעד, שלא נתדרדר לתהום."
ובלילות היתה לוחשת לתוך קונכית אוזנו, דרך אפרכסת הטלפון שחצתה ימים וגבולות, מילים של ערגה והבטחות של תשוקה, שהיו מעוררים את יצריו ומכבידים על געגועיו עד שהיה ממהר לשוב לישראל ולו גם לימים בודדים. הוא אהב את השלווה שעטפה את התנהלותה, שלווה שגבלה באדישות, ובכל זאת הדגישה את שונותה. שלא כנשים אחרות, נמנעה מלהנהן אחריו, ללכת שבי בעקבות גחמותיו בניסיון לרצותו ותחת זאת, בדרכה השקטה כרכה אותו אליה, כטבעת הדוקה סביב האצבע, עד שלא יכול היה עוד לדמיין את ימיו בלעדיה. הוא חשק בה בימים ודמיין אותה בלילות, עד שהמחשבות לא הניחו את נפשו והתערבבו אל תוך ימיו, מטרידות את מנוחתו, מסיחות את דעתו ומפריעות לו בעסקיו. הגם שהעריך את ערכיה, ושמח על שהיא שומרת את בתוליה עבורו עד לאחר נישואיהם התקשה לעמוד בגזירת הצניעות וגם מילות הנחמה שהרעיפה עליו ותיאוריה את לילות העונג המצפים להם בעתיד, לאחר שיממשו את הברית, לא הצליחו להביאו אל השלווה. בסופו של דבר, לאחר שהתקשה להמשיך ולחכות, מיהר להבטיח את מקומו, ורק חיכה ללילה שיבוא אחרי. הוא היה מסמן את הימים בלוח השנה הדמיוני שהיה חרוט בזיכרונו, ומקדם את טבלת הייאוש. ליום נישואיהם התכונן בקפידה, הקפיד על משלוח ההזמנות מבעוד מועד ואף טרח להזמין את כל שבט בז'רנו על שלוחותיו וטפם ומצד החתן המיועד הזמין גם את כל חברי הקיבוץ, ואת ידידיו מן העבר ובעצם הזמין את כל מי שהכיר, או שזכר מפעם, ושביקש להתהדר בפניו, ביום חגו, על המזל שנפל בחלקו ועל האישה המופלאה שזימן לו הגורל. עוד בטרם הגיע יום הכלולות, הראה לזיזי את הבית החדש שרכש בעבורם, שניצב על קו החוף הראשון של חוף ימה של הרצליה. הבית התנשא לגובה של 4 קומות והיה מרוהט על פי המילה האחרונה של האופנה האיטלקית, שיובאה לישראל במיוחד לפי הזמנתו. רק על סירובה של זיזי להתלוות אליו לעסקיו שבחו"ל לא הצליח להתגבר. פעמים רבות דיבר אל ליבה, וניסה לשכנע אותה להתגבר על פחד הטיסה ולהצטרף אליו בעסקיו. הבטיח לה הרים וגבעות, מסעות קניות חובקי עולם, מסעדות פאר וחיי חברה סוערים, ולא הבין כיצד היא, מתמידה בעיקשותה וממאנת להסכים.
"איך את יודעת שאת פוחדת אם מעולם לא טסת?" נהג להקשות עליה, והיא כפרד עקשן, עמדה על דעתה וסירבה להפצרותיו והבטיחה לצפות לו בישראל וכעסה על שדחק בה, ולא הבינה מדוע אינו יכול לעמוד בפרידה של מספר ימים, אשר מחדשת את הגעגועים, מעצימה את האהבה, מפכפכת ברגשות ומקימה אותם לתחייה. בימים בהם שהה בניכר בלעדיה, היה מרבה להתקשר אליה ודורש ממנה להמתין בביתם, והיה סופר בליבו את מספר הצלצולים שחלפו עד שנעתרה לקריאת הטלפון, ולאחר שלושה צלצולים החל תוהה מה עיכב אותה ומתחקר אותה על מעשיה ומטריד את מנוחתו ולא ישן. ומשנענתה סוף סוף לקריאתו, לא הצליח להסתיר את זעמו והיה שולח אליה מילים של טינה, אשר היו מייסרות אותו בייסורי כאב ולכן שב ומתקשר עד שהרגיש כי הקנאה מעבירה אותו על דעתו ומשבשת את אהבתם. לבסוף, היתה זו דווקא זיזי שגילתה סובלנות למצבו, וביקשה להרגיע את נפשו המיוסרת, והציעה לו להתקשר בהסכם מיוחד שיבטיח את נאמנותם ההדדית זה לזו ויקנוס את מי שיסרח עד שהנואף יצא מהנישואים ללא רכוש ויותיר את כל הממון לבן הזוג שנפגע. ג'ו שבאותם ימים, הלכה דעתו ונשתבשה ולא הצליח למצוא לה מרגוע, שמח על ההצעה המפתה, וראה בה אות לנאמנותה הבלתי מתפשרת של זיזי, והיה גאה בכלה שלו ומיהר להביא את זיזי לפני עורך דין שם עיגנו את דבר אהבתם והבטיחו אמונים זה לזו, בהסכם ממון מיוחד שדפיו נכרכו זה אל זה וטמנו בחובם את דבר אהבתם.
