כל הזכויות שמורות לחברת עורכי דין עזריאלנט לישראל © 2008
| אגדות גירושים של עשירים | -15- | גירושים בצבע כסף | האש היוקדת |
לא בחור כקוסטה יוותר. הוא רץ, מתנשף, הזיעה הניגרת מדביקה את חולצתו לשערות החזה ומסבכת אותן זו בזו. בדרך עוד ניסה לצנן את כעסו, לשוות אל מול עיניו את פניה העצובות של מרסל הצופה בהם מעבר לאשנב המטבח, ועיניה מנסות לגשר ביניהם, לצמצם את התהום שהלכה ונפערה, להפר את השקט, לקרוע את הדממה שהעיקה על מועדון "אדריאן," שכמו בעליו נמלא תוגה ועצב על כי ימיו השמחים נשכחו ממנו ואת מקומם תפסו ערבי בדידות, נוכחות דלילה של אורחים ומבטים משועממים של אלה שעוד הגיעו כי לא הבינו ש"אדריאן" הפך פאסה בין לילה, מועדון משומש, שנפח את נשמתו והתרוקן מעליצותו מרגע שבעליו איבד את שמחת החיים ונטל ממנו את הניצוץ, ודומה כי זו נדדה כעת למקומות אחרים, לוקחת אחריה בנדודיה שובל של מעריצים חדשים, שנאמנותם דלה והם ממהרים לשכוח "לאדריאן" את חסד נעוריו ולתת ליבם למועדוני זמר מזרחי אופנתיים, הצצים כפטריות אחר הגשם בכל קרן רחוב. וקוסטה, זעמו הולך וגובר, ממשיך בריצה פרועה, רואה באופק את הבלוק של מרסל, מתכנן כיצד יתפרץ לדלת הפתוחה, יתעלם מנוכחותם של בני הבית, ויגש היישר לחדר הבנות, יסגור את הדלת ויסתער על זיזי, לא לפני שיאמר לה את אשר על ליבו, יטיח בה את עלבונו, יוכיח אותה על התנהגותה, על ההרס שגרמה לו ועל תהילתו של "אדריאן" אשר אבדה ונגוזה בגללה, בגלל שגמלה לקוסטה רעה תחת טובה, השחיתה את שמחתו, ולא ירחק היום עד אשר אמה תמצֵא נטולת פרנסה. הוא הניח כי כשיסיים את נאומו, יציפו רגשות האשם את עיניה והיא תוגש לפניו על מגש של כסף, נכונה לרצותו, להביאו אל סיפוקו, העיקר שתוכל לכפר על מעשיה, להשקיט את מצפונה והוא, אשר נשאר עם מועדון מקרטע ובלי כבודו שאבד, יתנחם במשכבי הלילה הסוערים, אשר יעודדו את רוחו כל אימת שייזכר בימי הפריחה של "אדריאן" ובבגידתה של זיזי. כבר תכנן איך מדי ערב, לאחר שיחזור מסיבובו הלילי ויכלה כעסו בכוס המשקה, יתקשר אליה, ידרוש ממנה להגיע ולהתייצב והיא, כשפחה כנועה, תמתין לו במיטתו, מדיפה ניחוח מי קולון, עטופה בתכריכי המשי המבריקים שירכוש עבורה, מוכנה לענגו, לרצותו, להמתיק את לילותיו, ולפצותו על כל העוול שגרמה לו. מיד לאחר מכן יסלקה לביתה, על מנת שלא יצטרך לחלוק את יצועו עמה, ויחסוך מעצמו את הצורך להחליף עמה דברי הבל ומילות נימוס בבוקר היום שלמחרת.
השלט "בז'רנו" קידם את פניו שעה שהוא ניצב מול דלת העץ הישנה בביתם של מרסל ומשה. בדחיפה קלה הוא מבקש לפתוח את הדלת, ואולם לראשונה בחייו הוא נתקל בסירובה. כלא מאמין הוא נוגח בדלת בכתפו, ואולם זו נאנחת ומוחה, אך מסרבת לפתוח שעריה בפניו. "תפתחי," הוא צועק לחלל. "אני יודע שאת שם. תפתחי או שאני אשבור את הדלת ואכנס. אני לא אלך מפה עד שתפתחי. את שומעת אותי, זיזי, אני לא אלך מפה עד שתפתחי. אני אעשה לך בושות לפני השכנים." ומשלא נענה, סירב להפסיד גם בקרב הזה והחל מקלל את זיזי בקולי קולות ומצרף אל קללותיו את יוסק'ה הנהג, ולבסוף בייאושו החל מגלגל גם את שמה של מרסל על לשונו, כמי שאשמה במצב, אשר בוויתוריה חסכה מזיזי את נחת זרועה ונתנה להפקרות להימשך ולזיזי להפוך לזונה השכונתית. משסיים לנאום, סיים לכלות את זעם אגרופיו בדלת ותיכנן לשוב על עקביו, נפתחה לפתע הדלת וזיזי ניצבה לפניו, שלווה ורגועה. "תיכנס," היא אומרת, "רק תהיה בשקט ואל תבהיל את השכנים." והוא נכנס, לא מביט לצדדים וגורר אותה בידה השמאלית לחדר הבנות, סוגר את הדלת בטריקה, מגיף את התריס, ידיו רוטטות בזעם ופיו אינו פנוי לנאומים נוספים. ביד כועסת הוא הודף אותה אל הקיר, ופורם את כפתורי חולצתה, ומשאלה מסתבכים תחת אצבעות כף ידו הרועדת, הוא מושך את החולצה בכוח ומנסה לחלץ את השרוול דרך הכתף. כושל במאבקו בכפתורים הוא שולח את ידו אל תוך חולצתה, אוחז בשדה וזה מגיח ממאורתו, נרמס, נצבט ונכנע לסימנים הכחולים המוטבעים בו. בידו השנייה מפשיל קוסטה את חצאית הג'ינס הצמודה ומשזו מסרבת לתמרוניו, הוא תולש אותה מעל גופה של זיזי, אוחז בידיו את קצוות השסע האחורי ומושך אותם ללא רחם, מתעלם מקולות הקריעה המאפילות על נשימותיו הכבדות ומלמדות על היפרדות התפרים והתפוררות הבד, ועל הקרע הגדול שהולך ונפער ביניהם. הוא הודף את זיזי אל המיטה, משכיב אותה על בטנה, ומהדק את ידיה על הגב, ועל אף שברור לו כי התנוחה מכאיבה לה הוא לא מקדיש לכך מחשבה נוספת ולוחץ את ברכו אל גבה ודוחק את ראשה אל הכר, כדי להבטיח שלא תחשוק באיזו תזוזה או במחאה קולנית, שתביא את שוכני הבית או את השכנים להתערב. והיא שותקת מולו, לא מתנגדת ויותר משהדבר מפתיע אותו הוא כועס, וזעמו מתגבר ככל ששתיקתה נמשכת, והוא מנסה להמשיך במעשיו אבל הזעם מכלה את החשק. "שרמוטה" הוא צועק לה, את סוליית כף רגלי את לא שווה, עכשיו גם אני כמו כולם לוקח מה שמגיע לי, אני כבר שילמתי לך מראש ואני מתכוון לקבל כל גרוש בחזרה, עד השקל האחרון." אבל אז לפתע היא קמה, כמי שמאסה בהצגה שממאנת לבוא אל סיומה, בתנועה מהירה מסלקת את רגלו, פותחת את האור ואת הדלת, מיישרת את בגדיה, מסרקת באצבעותיה את שערה לאחור ויוצאת זקופה אל חדר האמבטיה. כשתצא משם כעבור כמחצית השעה, תתהדר בחלוק המגבת הישן כמו היה שמלת נשף מרהיבה ובמגבת העוטפת את ראשה כמו היתה מצנפת מלכות מפוארת והיא עצמה תנהג כבת אצולה, תתעלם ממעשיו של קוסטה ותשלח אותו לדרכו חפוי ראש וחסר אונים.