צו עיקול
בערב שאחרי הזכייה היא הופיעה אצלו בדירה. נחלצה מעשרות האורחים שפקדו את ביתם של מרסל ומשה והפיחו בו שוב את שמחת החיים, רעש הצחוק וההמולה כבימים עברו. מרסל, לבושה בשמלת הפרחים החגיגית שלה, עוברת בין האורחים עם מגש כוסות זכוכית מקשקשות, המתנגשות האחת בשניה בדרכן, כמו משיקות "לחיים" ומברכות את זיזי על הזכיה הגדולה ועל הכבוד שהביאה לבני משפחתה. על השולחן פרושים אלבומי התמונות של המשפחה. הנה זיזי בת חמש, התחפשה לרקפת, כבר אז ידענו שהיא פרח אומר משה בז'רנו, ומשוויץ בבתו היפה, מוחק מזכרונו את השנים שעברו ואת האיחולים שהיה מאחל לה לזיזי. אבל עכשיו העבר נמחק כלא היה, הילת ההצלחה מחפה עליו. גם האחים כולם נמצאים שם, הגיעו לברך את זיזי, לגעת בתהילה הרגעית, להתחכך בצלמי הערוץ המקומי ובמבקרים הרבים ולהיזכר ביחד, איך כבר מילדות בלטה זיזי בייחודה ותמיד אמרו עליה שתגיע רחוק ותראה לכולם, ורק הם ידעו מי היא באמת והעריכו את האוצר שגדל בקירבם. ורק מרסל, נאמנה לעצמה ולאמת, הלכה ומלמלה חרישית, מסרבת להסתנוור מהאור הרגעי וממשיכה לפנות כוסות משומשות, להחליף בקבוקי משקה וכפועלת במה מנוסה, לנהל את ההצגה מאחורי הקלעים. איש מבין המבקרים הרבים לא שם לב שזיזי חמקה מהם, מותירה את האורחים לשעשע את עצמם ונוטשת אותם מבלי לטרוח על מילות הנימוס.
כשפתחה את הדלת, מצאה אותו שרוע בתחתוניו על הספה שבסלון, חלקי העיתון פרושים לכל עבר, ושאריות ארוחת הערב זנוחות על השולחן הצולע, שרגלו השמאלית מאסה בחברותיה והחלה פוזלת לכיוון הספה. הוא התאמץ להיראות אדיש, למרות שבואה הפתיע אותו, ועשה עצמו כמי שאינו יודע על ההכרזה המלכותית והתעלם מהעובדה, שמאתמול היא מכהנת בתפקיד מלכת היופי הרשמית והכוכב העולה של בת ים כולה, והתעלם גם מהילת הזוהר שהקיפה את פניה וממלבושיה האופנתיים, שלא הזכירו כלל את הטייץ ההדוקים מפעם, אך בליבו התפעל התפעלות גדולה ולא יכול היה להתיק עיניו מעיני השקד הממוסגרות במניפות של ריסים ומתסרוקת גלגלים שהחליפה את הקליפס המסורתי שדקר תמיד בשערה. בשקיקה קרא הבוקר את העיתון המקומי, ואת דברי הכתב שתיאר כיצד "הפרח הביישן מרחוב 'מבצע סיני' פרץ כנגד כל הסיכויים והפתיע ואיך למרות החיים הקשים שעברה, אשר עלילותיהם משתקפים כראי בדולח מבעד לעיניה העצובות, הצליחה עליזה ב'זרנו לגבור, בצעד מפתיע, על כל יתר המתמודדות ולהגיע לפסגה והכל הודות לנחישותה ולתמיכתו של מארגן התחרות, המפיק העולה משה פרץ, שאיתר אותה בתחנת האוטובוס, ציוות אותה למתמודדות האחרות ולאחר מכן תמך בה לאורך כל הדרך ואף שכנע את אביה המסורתי לתת לה להתמודד בתחרות ולעכז בבגד ים אל מול הקהל שבא לערב ההכתרה וצפה לה עתיד מזהיר, ברחבי הארץ כולה."
"שבי," אמר לה. "איזה כבוד נפל בחלקי שהחלטת לבוא אצלי בדירה, אולי תספרי לי מה גרם לך לטפס ארבע קומות בחום של אוגוסט ולהגיע עד לפה? מרסל לא שולחת אוכל באמצע השבוע אז אולי את צריכה עזרה? אולי משהו קרה עם אחד האחים שלך?" והיא מתעלמת מהצליל הארסי שמתלווה לניגון שבדבריו, מלקטת בדלי סיגריות מהרצפה ומתעקשת לאוורר את החדר החשוך, מדליקה את הווינטלטור שבתקרה ורק אוושת כנפיו נשמעת כעת בשקט שנפער ביניהם. משלא חדלה, החל לנהל עם עצמו דיאלוג דמיוני, מנסה להיחלץ מסערת הרגשות שדבקה בו, מבקש לבחור את מילותיו בקפידה על מנת שלא יסגירו את התרגשותו ותוהה כיצד יצליח להסדיר את פעימות ליבו, הדוהר כסוס פרא, בלי שליטה. אולי כעת משהוכתרה היא רוצה לבוא עמו חשבון על הערב ההוא? שרק תעז, הוא ממשיך וחושב בינו לבינו, מילה אחת מיותרת והוא, לא מעניין אותו, כן מלכת יופי לא מלכת יופי, יראה לה כבר מאיפה משתין הדג. יזכיר לה את כל שעשה עבור המשפחה שלה ועבורה וכמה הכדור הוא עגול והיום היא מלכה ומחר תחזור להיות סינדרלה עלובה שמחפשת את הדרך וסמוכה אל שולחן הוריה. ובכל זאת לא הצליח להבין מדוע הוא מתרגש כל כך למראיה ומדוע פעימות ליבו מחישות את צעדיהן, רודפות זו אחר זו מבלי מנוח, מתאמצות להשיג אבל לא מצליחות להגיע אל היעד ובינתיים משתקות את פיו, ומוחקות את מחשבותיו והוא בוהה בה בערפול חושים ובעיניים מזוגגות מחכה למוצא פיה. והיא, מתעלמת או לא שמה לב, מסיימת להשליט סדר בדירתו, נוהגת בה מנהג בעלים ואחר כך מתיישבת מולו, מציתה סיגריה ומחזיקה אותה בין האצבע לאגודל, מניפה את הלפיד הבוער אל על, למען יאיר את החושך ויעטוף אותה בבועת עשן מסתורית, שתהווה מסגרת נאה לפניה המאופרים ותוספת מעטרת לשיערה.
"באתי להחזיר את החוב," אמרה לו, מאחורי העשן הסמיך. כדרכה, ישירה, בלי גינונים מקדימים, ללא צורך במסווה של חיבה או רצון כלשהו לחדש את הערכתו כלפיה.
"לא צריך ממך את הכסף וגם לא טובות," הוא מצליח להשיב לה במאמץ, לאחר ששתק שתיקה ארוכה בניסיון לחפש את המילים שאבדו.
"חבל שתשחק את המשחק" היא משיבה לו. אני רואה אותך מהבלוק, יודעת על 'האלטע זעכן' ועל המועדונים, על עסקי החלפנות ועל זה שאחרי הכל אתה בקושי גומר את החודש. מספרים בשכונה שהתחלת להמר בגדול ושהטפסים של הטוטו זה כבר מזמן לא תחביב שבועי. תבין" היא אומרת, ומסיטה את שערה מעל עינה, "יותר משאני לא רוצה להישאר חייבת אני רוצה את העזרה שלך, כמו אז שעזרת לי כשהייתי צריכה. אני לא עושה לך טובות, אני במילא צריכה מישהו שינהל עבורי את העניינים עכשיו. עליך אני סומכת, אתה לא תעשה משהו שיפגע באמא שלי. אני מציעה לך 30%, אחרי הוצאות, מכל הכנסה שתהיה לי ואתה בתמורה דואג לי, מסיע אותי, נמצא בקשר עם המזמינים, מארגן לי עבודה, יחסי ציבור, כל מה שצריך. אני לא מוציאה שקל מהכיס, כל ההוצאות עליך ובסוף אתה גוזר קופון. עזוב," היא ממשיכה ומחליפה את סדר הרגליים התחתונה נהיית עליונה, "אין לך ממש ברירה, תתגבר על הכבוד ותרד לאדמה. הצעה יותר טובה מזו אין לך, ואם אתה רוצה הזדמנות לצאת מהסמטאות של שוק הפשפשים, אז זו ההזדמנות היחידה שיש לך כרגע. אני מציעה שתתחיל לעבוד ממחר. אני אשלח את משה מהתחרות להתקשר אליך ואני סומכת עליך שלא תאכזב אותי. תזכור, רק פעם אחת בחיים ניתנת לך הזדמנות שנייה."
